רננה ממהרת אל הרכבת הקלה, שקית ניילון ריקה בידה. היא מתכווצת בכף ידה כמו סימן מוחשי לאכזבה של היוםשעתיים היא שוטטה בין חנויות עזריאלי ודיזנגוף, ולא עלתה בידיה אפילו מחשבה אחת שווה כמתנה לאחייניתה, בתה של חברתה. עמית כבת עשר, כבר מזמן לא אוהבת חדקרן, ועכשיו חולה על אסטרונומיה. טלסקופ ראוי, בתקציב סביר בשקלים, זו משימה כמעט מיסטית.
מרחוב המלך ג’ורג’ כבר מזמן גלש הערב, ובמתחם הרכבת הקלה בגבעת התחמושת תלויה עייפות מתוחה של סוף יום. רננה חולפת מעל גל הנוסעים היוצאים, נדחקת אל המדרגות הנעות. ואז האוזן שלה, שהתנתקה מההמולה הסובבת, קולטת פתאום קטע שיחה ברור, רגשי.
“…לא האמנתי שאי פעם אראה אותו שוב, נשבעת לך!” קול צעיר, קצת רועד, בוקע מאחור. “ועכשיו הוא מגיע כל יום שלישי לאסוף אותה מהגן. בעצמו. בא ברכב, יוצאים לפארק ההוא עם הקרוסלות…”
רננה עוצרת לרגע על המדרגות הנעות מטה. היא אפילו מסתובבת, מספיקה להבחין באישה במעיל אדום בוהק, פניה נסערות, מבטה נוצץ. חברה שלה עומדת לידה, מקשיבה בריכוז ומנהנת.
“כל יום שלישי”.
גם לה היה פעם יום כזה. לפני שלוש שנים. לא יום ראשון המלחיץ, לא חמישי שמבטיח שבת מנוחה. דווקא שלישי. יום שסביבו התארגן עולמה.
כל יום שלישי בשעה חמש בדיוק, הייתה יוצאת בסערה מבית הספר היסודי שם לימדה עברית וספרות, חוצה חצי תל אביב עד הקונסרבטוריון ע”ש רובינשטיין, בבית לשימור עם רצפת פרקט בוגדת. שם חיכתה לה מתןילד בן שבע, רציני מדי לגילו, עם כינור שגדול כמעט כמוהו. בן אחיה, גלעד, שנהרג לפני שלוש שנים בתאונת דרכים קשה.
בחודשים שאחרי הלווייתו, שלישי הפך לטקס הישרדות. בשביל מתן, שהתכנס בעצמו וכמעט לא דיבר. בשביל אמו, מירית, שנשברה ושכבה ימים במיטה. וגם בשביל רננה, שהחזיקה את המשפחה, הפכה לעוגן, לקרקע, ללפיד במערבולת.
היא זוכרת כל פרט: איך מתן יוצא מהכיתה, עיניו שפופות, בוהה בנעליו. איך היא לוקחת מידו את נרתיק הכינור הכבד והוא שותק. איך בדרכם לרכבת היא מספרת לו על טעות מצחיקה בחיבור של תלמיד, על עורב שגנב לבורקס ילד.
פעם, בנובמבר גשום, פתאום שאל: “דודה רננה, גם אבא לא אהב גשם?” והיאליבה מסוקס מכאב ואהבהחייכה בעדינות: “שנא! היה רץ אל כל המחסה הראשון”. אז לקח את ידה, חזק, כמו מבוגר. לא כדי שתוביל אותואלא כדי לא לאבד את הדמות. הוא מחזיק אותה, ואת כל הכאב, הילדי והחד, בפעולה הפשוטה הזו. וברגע ההוא, אביו מפציע לא רק בזיכרון ולא רק באנחות סבתא, אלא ממש כאן, באוויר של נובמבר, ברחוב הזה.
שלוש שנים חייה מחולקות ל”לפני” ו”אחרי”. והיום האמיתי, יום שנחיה בו באמת, היה שלישי. שאר הימים חיכו לו. היא התכוננה: קנתה לו מיץ תפוחים שהוא אוהב, הורידה לטלפון קומדיות שיצחיקו אותו בנסיעה, חיפשה נושאים לשיחה.
ואז… מירית התאוששה. מצאה עבודה חדשה. ואז גם אהבה. החליטה להתחיל מחדשבאשקלון. רננה עזרה לארוז, נישקה את מתן ברציף הרכבת. “תתקשר, תכתוב, תמיד אני כאן”, אמרה, חונקת דמעות.
בהתחלה התקשר כל שלישי, על השעון, בשש. לכמה רגעים חזרו השגרה והדאגה. רננה שואלת על בית הספר, על כינור, על החברים החדשים. הקול הדק בטלפון הוא החוט שמחבר בין תל אביב לאשקלון.
לאט, השיחות התדלדלו לפעם בשבועיים. מתן גדל, מצא תחביבים, שיעורים, משחקים. “דודה, בשבוע שעבר שכחתי, הייתה מבחן”. כתוב בוואטסאפ. “הכול טוב, מתוק. איך יצא במבחן?” משיבה בשלווה. עכשיו היא מחכה, לפעמים סתם מחכה. לא נעלבת. כותבת בעצמה.
בהמשךרק בחגים גדולים. יומהולדת, ראש השנה. קולו בוגר, עונה במשפטים קצרים: “בסדר”, “הכול סבבה”, “לומדים אליו”. אבא החורג שלו, עידן, מסתבר כאדם נעים. לא מנסה להחליף, רק להיות. וזה הכי חשוב.
לא מזמן נולדה אחות קטנה, עלמה. בתמונה בוואטסאפ מתן מחזיק את התינוקת ברוך תמים ומביך. החיים, קשוחים ונדיבים כאחד, הופכים ומרפאים, שותלים שגרה וטיפול באחות, דאגות יומיומיות, עתיד חדש. לרננה נשארה נישה מסודרת”הדודה מהעבר”, הולכת וצרה.
ועכשיו, בהדהוד הרכבת הקלה, המילים המקריות”כל שלישי”הדהדו לא כאשמה, רק כהד שקט. ברכה לאותה רננה שנשאה שלוש שנים אחריות כבדה ואהבה שלא מפסיקה לדפוק בדלת הלב. רננה ההיא ידעה את מקומה: עוגן, אור קטן, החוליה ההכרחית בסדר היום של ילד. היא הייתה נחוצה.
זו במעיל האדום נשאה דרמה אחרת, פשרה עם כאב ועם החיים. אבל הקצב הקבוע של “כל שלישי” הוא שפה אוניברסלית: “אני כאן. תוכל לסמוך עליי. אתה חשוב לי, ביום הזה ובשעה הזו”. רננה פעם דיברה בשפה הזו שוטף, עכשיו כמעט ושכחה.
הרכבת נוסעת. רננה מתיישרת, בוהה בהשתקפותה בזכוכית האפלה של המנהרה.
היא יורדת בתחנת כיכר רבין, כבר יודעת שמחר תזמין שני טלסקופיםלא יקרים אך טובים. אחד לעמית. ואחד למתן, ישירות הביתה באשקלון. כשיָקבל, תשלח הודעה: “מתן, זה כדי שנוכל להסתכל לאותו כוכב, גם כשאנחנו בערים שונות. בשלישי הבא, בשש, אם מזג האוויר יאפשרנסתכל יחד על הדובה הגדולה. תתאים שעון? נשיקות, דודה רננה”.
היא עולה בגרם המדרגות לאוויר הערב של תל אביב. קריר, רענן. שלישי הבא שוב לא ריק. הוא מחודש, לא כחובה, אלא כהסכמה טובה בין שניים ששזורים בזיכרון, בתודה, ובחוט אינסופי של קרבה.
החיים נמשכים. בלוח הזמנים שלה עוד נותרו ימים שבחרה למלאnot רק לחיותאלא לקבוע אותם. לקבוע לניסים קטנים של מבט מתואם לשמים, חוצֶה מאות קילומטרים. לזיכרון שכבר לא כואבמחמם. לאהבה שנחבטה במרחקים, התעמקה, שקטה, והתחזקה.
