עד שיגיע האוטובוס
סוף אוקטובר בתל אביב זו תקופה אחרת לגמרי. האוויר קריר, מריח מעלים שנשרו ומהבטחה לטל ראשון. בדיוק בערב כזה עמדה טליה, עטופה בצעיף משובץ ענק, בתחנת האוטובוס ברחוב אלנבי, מביטה בקור עצוב בזרם המכוניות הזוחל. הטלפון בידה שתק ולא מצא קליטה, ובראשה נדנד לה שיר הנושא מהסדרה שצפתה אתמול. היא איחרה לאוטובוס שוב איחרה, כמו תמיד.
לידה עמד מישהו נוסף בחור. שמה לב אליו בזווית העין: ידיים בכיסי המעיל, יציבה ישרה, מבט לא מבולבל, אלא מתבונן. הוא לא הסתכל על הכביש, אלא על קן עורבים שנבנה בצמרת פיקוס חשוף שממול. טליה עקבה אחרי מבטו. העורבים התרוצצו עם ענפים אחרונים במקור, מחזקים את ביתם לקראת גשם הקר.
כנראה שגם אצלם פקקים שם, אמר פתאום הבחור בקול שלו ורגוע, מבלי להביט בה. ותמיד יש עורב אחד שמאחר.
טליה חייכה, בהפתעה. בחיוך אמיתי.
ואותו אחד תמיד מאבד ענף בגשר השלום, הוסיפה.
הוא הפנה אליה מבט חיוך חמים, ידידותי.
נועם.
טליה.
האוטובוס לא הגיע. הם המשיכו לעמוד בשקט, אבל הפעם לא היה זה שקט בודד אלא שקט משותף. נעים. ואז הופיע האוטובוס שלה, והיא פנתה לעבר הדלת במעט צער.
מחר בטח יהיה קר, קרא נועם לעברה בעדינות.
אין ברירה, צריך לבוא עם תרמוס תה, קרצה ועדיין בנשימה נכנסה פנימה.
וכך, ביום שאחר כך, שוב נפגשו באותה תחנה. בלי לתאם. טליה עם תרמוס תה ירוק ביד. נועם מושיט לה שקית קטנה עם שני מיני-אקלרים.
נגד רעב תרבותי, הסביר, חיוך מסתתר בשפתיו.
כך התחיל ה”חיכיון” שלהם. בלי לקבוע, היו נפגשים כל ערב ב-18:30, רק אם שניהם התעכבו קצת אחרי העבודה. לפעמים האוטובוס הגיע בזמן, ומספיקים רק להחליף מילים לפני הפרידה. לפעמים התעכב חצי שעה, והיו מדברים על הכל: בוסים קולניים, חלומות מוזרים, איך פיצה עם אננס זו פשע קולינרי (פה היתה הסכמה), או איזו מוזיקה הכי מתאימה לערב סתווי (פה יתווכחו).
עד שלילה אחד נועם לא הופיע. וגם לא ביום לאחריו. טליה תפסה את עצמה מחפשת את קן העורבים במקום להביט לכביש. הקן היה ריק, דומם. השגרה הפכה מוזרה וריקה פתאום.
כעבור שבוע, כבר בנובמבר, חיכה לה שוב. פניו חיוורות, עם עיגולים כהים מתחת לעיניים.
אבא. היה בבית חולים, הסביר קצרות. עכשיו הכל בסדר, ברוך השם.
הם עמדו דומם זה לצד זו. ואז אחזה טליה בידו בעדינות. הוא רעד, אך לא משך ידו. אצבעותיו היו קרות. היא חיממה אותן בכף ידה.
בוא, לחשה, היום אנחנו מבריזים מהאוטובוס. הולכים לשוקולד חם עם קצפת. ושני אקלרים לשנינו.
משם השתנה הכל.
המסלול השתנה. לא רק לחכות יחד אלא לצעוד יחד. אל בית הקפה הקטן בפינה, איפה שתמיד ריח של וניל וקינמון.
בהתחלה דיברו סתם, אך עד מהרה השיחות העמיקו; כאילו כשחדלו להמתין לאוטובוס, הרשו לעצמם להתעמק ולגלות אחד את השנייה באמת.
מאחורי השקט של נועם נתגלה עולם שלם. הוא לא רק מהנדס בנייה שתכנן גשרים הוא דיבר עליהם כאילו חיים הם, לכל אחד אופי משלו.
זה, מעל נחל הירקון, שרטט בקצה האצבע אדים על החלון, גשר זקן, עקשן. לא אוהב כשאוטובוסים כבדים עוברים עליו תמיד חורק. והחדש, שם ביציאה לאיילון תינוק. רק מתחיל ללמוד לשאת עומס.
טליה האזינה בעיניים פעורות רואה שירה היכן שאחרים רואים בטון ומספרים. שאלה: “ואיזה אופי יש לזה שעליו עמדנו?” וענה, מהורהר: “רומנטיקן. בשביל הליכות בערב ושיחות ארוכות.”
טליה מצידה לא באמת היתה סתם “בלוגרית, כותבת טקסטים”. חקרה חיבורים נסתרים. בפעם אחת, כשהלכו יחד, לחשה:
מריח? זה ריח המרק חמציץ מהחלון של הקומה השלישית סימן ששם גרה סבתא רבקה, תמיד מכינה שלישי מרק. ורואה? למעלה מנגנים בפסנתר. מתאמנים על ‘קטע לאליזה’ שוב שוברים באותו מקום.
נועם, שהתרגל לחשוב במספרים ושרטוטים, התחיל להקשיב לעיר פתאום טעמים, ריחות, צבעי וילונות חדשים התגלו לו והוא שיתף אותה במה ששם לב אליו.
החלו לבקר זה אצל זו. נועם הביט בהערצה מבוישת בבלגן שעל שולחן העבודה שלה ערימות ספרים, פתקיות צבעוניות, כוס תה פושר ועלים יבשים של נענע. בפעם הראשונה טעם עוגיות ג’ינג’ר שמסנוור להן בפה, ולמד ש”בית” אינו מושג מעורפל, אלא טעם חמים וממשי.
בדירתו הקפדנית, נקיה כמעט עד סטריליות, המקום הכי מואר היה חלון ענק. טליה מצאה שם אלבום תמונות ישן: אבא של נועם, צעיר, עם עיניים שקטות, מתקן שעון קיר גדול, ונועם קטן עומד ומביט בו בעיניים תואמות.
הוא לימד אותי לחש נועם שכל מערכת מורכבת מורכבת מחלקים פשוטים. וכשמשהו מתקלקל, לא להיבהל פשוט למצוא את החלק הבעייתי ולתקן אותו.
את השעון? שאלה.
וגם את החיים, חייך.
לא ניסו להרשים. דווקא הפשיטו קליפות, גילו אמת קצת פגיעה. טליה גילתה שהיא לא כותבת רק בלוגים, אלא גם שירים “ילדותיים מדי”, שאיש עוד לא קרא. נועם, בנגיעות סומק, סיפר שבנעוריו הלך לחוג ספרות “ואז בגרתי, הפסקתי.”
בחורף ההוא טליה חלתה יום אחד לא חמור, חום ושיעול. נועם הגיע אחר צהריים עם שקית: לימונים, דבש, תה צמחים, ומהדורה חדשה של משוררת שאהבה.
לא ידעתי מה צריך, גמגם במבוכה בכניסה, אז הבאתי כל מה שעשוי לעזור לתקן מערכת.
טליה עטופה בשמיכה, עם אף אדום, צחקה וסיימה בדמעות. מהתרגשות. מעצם זה שיש מישהו שרואה אותה לא תמיד חזקה, ולא מפחד מזה.
שלב אחרי שלב חדלו להיות “הבחור מהתחנה” ו”הבחורה עם הצעיף”. נהיו נועם שיודע שטליה שותה רק מכוס כחולה, וטליה שמבינה שכשהוא שותק בחלון, הוא “מסדר מחשבות”. הפכו למקום בטוח ומובן אחד לשני בתוך עיר ענקית ולא תמיד ידידותית. מקום שתמיד אפשר לחזור אליו. גם אם צריך לפספס אוטובוס בשביל זה.
שנה חלפה. שנה וחודשיים ליום בו נפגשו בפעם הראשונה באותה תחנה, כשבערב בחנות הפטיסרי הקטנה שלהם, נועם אסף אומץ להתחיל את השיחה:
טלי, ליחש בהתביישות, יש לי בקשה. לא חייבת לענות מיד.
הניחה את הכפית, מתוחה.
סבתא רבקה שלי גרה במושב בגליל. כל שנה היא מחכה לי בסילבסטר. שם תנור חימום ומדורות, שלג שמגיע לברכיים, שקט שמרעיש באוזניים וביקשה שאביא אליה את ‘הבחורה מהטלפון, זו שאתה מספר עליה’. הרים מבטו, מלא חשש. זה לא מלון בוטיק, אינטרנט בקושי ליד דואר, והברווזים שם די אגרסיביים את יכולה להעדיף שלא.
טליה הביטה בו וחיוך נדלק עיגול עיגול בעיניה, כמו מנורות חנוכה.
ברווזים? שאלה בקור רוח מתגרה.
רועשים מאוד.
והשלג אמיתי? עמוק?
עד הברכיים. שורק כמו תקליט ישן.
בסבתא יש תנור ישן?
מרכז הבית, חייך בתקווה.
אז אני אורזת. רוצה רשימת ציוד. ותדרוך התגוננות מברווזים.
המושב התגלה טוב מהמבצעים: האוויר מתוק, סבתא רבקה נמרצת כציפור קיבלה את טליה כמשפחה, האכילה לביבות עם דבש, הלבישה מעיל צמר עצום ושלחה עם נועם ליער לחפש עץ חג.
שולחן החג קרס תחת כל טוב, ובחצות הרימו כוס יין רימונים ששמרה בסלון. סבתא שתתה “לחיי הצעירים”, קרצה ונעלמה “לנמנם קצת”, השאירה זוג צעיר לבד.
השתיקה שנשארה אחריה היתה מיוחדת: קולות אח מבוערים, אורות עץ ושביל שלג מחוץ לחלון. הכל הרגיש מנותק מהעולם, כאילו כאן בצריף החמים והריחני הזה יש רק שניהם.
נועם ניגש לאח, תיקן בול עץ, חזר ועמד מולה, ראשה בתוך כפיה סביב כוס.
תראי, אמר בקול חנוק מהתרגשות, כשהלכנו הבוקר לחפש עץ, ונתקעת לי בשלג בצחוק עם האף האדום, פתאום הכל היה לי ברור.
מה ברור? טליה חייכה.
שהתמונה הזו שלך במעיל הענק, עם צחוק שמהדהד באוויר הקר זה האושר האמיתי בשבילי. יותר מכל גשר, מכל עיר, מכל רעיון.
כרע מולה על ברך אחת, שלף קופסה כחולה מהסוודר החם, אחז בה את ידה אצבעות חמות ורוטטות.
טליה, לחש, הבחורה מהתחנה, זו שפתחה לי עולם תרצי להיות לאשתי? לבנות חיים יחד? עם הבלגן היצירתי שלך, השרטוטים שלי, לביבות של סבתא, וכל השאר?
טליה הביטה בו, דמעות זולגות אך חיוכה מאיר. היא ראתה בעיניו לא רק התאהבות, אלא בטחון וגידול, אותה עוצמה שהחזיקה גשרים.
כן, השיבה בלחישה שנשמעה כמו נדר. כן, נועם. ברור שכן.
הטבעת על ידה, מתאימה בדיוק. ברגע שחיבק אותה התרסק בשמיים זיקוקי דינור ראשונים של שנה חדשה; אורות רחוקים צבעוניים השתקפו בזגוגיות הקפואות ובעיניהם עכשיו זוג עיניים, מסתכלות יחד קדימה.
בתוך הבית היה מלא אור מאושר מוחשי ולא נדיף, חזק כפשוטו כמו טבעת על היד, כמו מילה אחת פשוטה “כן”.
הדרך שהתחילה בתחנה גשומה בעיר הביאה אותם לכאן אל החורף, אל האח, אל ראשית של משהו חדש. הם ידעו שכל גשר שיבנו או יחצו יעשו יחד. כי החיבור הכי חשוב כבר נולד הלם בלב של שניהם במקביל, כשהיו צריכים את זה יותר מכל. פשוט כי יום אחד שניהם איחרו לאוטובוס.
