שיחה מקרית — שלום, אתה פאבל איבנוביץ’? — הקול היה קר ורשמי. — כן, אני פאבל איבנוביץ’. עם מי אני …

שלום, זה אריה בן-עוז? קול בטלפון היה קר ורשמי.
כן, אריה בן-עוז מדבר. עם מי יש לי הכבוד?
מדובר במנהלת בית הילדים. בעוד שבוע בתך חוגגת שלוש, ואנו נאלץ להעביר אותה למוסד אחר. אתה בטוח שלא תבוא לקחת אותה?
רגע, איזו ילדה? איזו בת? יש לי בן, עומר, אני ממלמל בהלם.
התקווה אריה, בתך, לא?
לא, ממש לא. אני בן-עוז, אריה בן-עוז.
סליחה, נשמע קול עייף, נראית שיש כאן בלבול.
הקו התנתק והיה נשמע צפצוף חזק, מין אזעקה בתוך הראש.
איזה בלאגן! אני מתלונן לעצמי איזו בת, בית ילדים, איזה חוסר סדר אצלם במסמכים!
אבל השיחה נתקעה לי עמוק, וזה לא עוזב אותי. פתאום אני חושב איך זה, ילדים שחיים בלי בית, בלי חיבוק של אמא, בלי אבא דואג, בלי דודות ודודים. עומר הרי מוקף במשפחה מכל הצדדים
יעל ישר שמה לב שאני לא איתה, עונה תשובות מוזרות, מה הרי אפשר להסתיר מאישה שאתה איתה עשר שנים, מכיר אותה מאז כיתה א׳?
בערב, בזמן ארוחת הערב, היא שואלת ישירות מה קורה איתי.
איך קראו לה? היא אומרת.
למי? אני נפעם (איך היא יודעת על הילדה? אולי גם לה התקשרו?).
התקווה, אני אומר. תקות.
אה, תקות, כן? אז אני יעל שלך והיא תקות? היא מרימה את הקול.
נכון, אני משיב. התקווה אריה.
תביא לי גם את המספר זהות שלה! צורחת יעל.
אין לה תעודת זהות, מה היא צריכה את זה?
היא מהגרת, אולי? יעל צורחת בחצי קול.
מי מהגרת? אני כבר לא מבין כלום.
תקות שלך, היא מהגרת? רוצה רישום פה? תגיד כבר, נוכל!
מה אני אגיד? התכווצתי לגמרי, שוכח מהארוחה.
ופתאום יעל בוכה לא חזק, לא דרמטי, אלא בבכי של כעס, דמעות שנוזלות ומתפזרות על הסינר שלה.
מחר אני נוסעת לאמא שלי. ראה הוזהרת, את עומר אני לא נותנת לך, היא אומרת בבכי.
יעל, מה נסגר איתך? למה לאמא?
אתה חשבת שאני אשרת אותך ואת המאהבת שלך, את תקות שלך? היא מתפוצצת.
רק עכשיו מתחיל להיכנס לי כל האבסורד.
אני תופס לה בידיים, מושיב אותה על הספה במטבח ומספר לה הכל על השיחה הבוקר.
יעל עכשיו בוכה מרחמים על הילדה. לנשים יש ים של דמעות, הם משפריצות אותן מכל סיבה וכל כמות! ואני, דמעות של נשים, במיוחד של יעל, לא סובל, אפילו קצת מפחד.
איבדתי כבר את התיאבון, מנקר משהו.
…אני מתעורר באמצע הלילה, יעל עומדת לידי, מחטטת לי בטלפון! זה כבר כמעט עשר שנים, וזה לא קרה אף פעם. זה אומר היא לא האמינה… מחפשת אולי רומן. כל כך צורב לי האי-אמון, דוחה…
ופתאום היא לוחשת: “אריה… אריה…” ודוחפת אותי קלות.
אני עושה כאילו התעוררתי הרגע.
אריה, זה המספר הקווי, נכון?
נכון, אני עונה אוטומטית, זה.
תישן, תישן. ויעל יוצאת, סוגרת את הדלת. אבל את הטלפון היא לוקחת איתה.
קל להגיד “תישן”. מי יכול לישון עכשיו? אני שומע את המחשב נדלק. שוכב עוד קצת, ואז בשקט יוצא לסלון.
יעל מאוד מרוכזת, מזיזה את העכבר, אפילו לא שמה לב שאני מאחוריה.
בשורת החיפוש כתוב: “בית ילדים” ושם העיר שלנו.
המחשב מדפיס אתר, כתובת, טלפון ואפילו תמונה של הבניין. יעל מסתכלת על הטלפון שלי.
אריה, זה תואם!
מה תואם?
המספר! זה המספר של בית הילדים.
אמרתי לך. את בודקת אותי?
יעל מסתובבת בכיסא.
לא בודקת, מדייקת.
למה??
אריה, המקום הזה ממש לא רחוק, היא אומרת, לא שומעת אותי, קצת מהורהרת.
אולי נלך לשם? איך יש להם את המספר שלך, אם אתה בכלל לא קשור? היא שואלת.
על זה לא חשבתי. אולי באמת צריך לברר שם? שלא יתלו בי ילדים של אחרים!
אותו לילה בקושי ישנתי. אני כמעט נרדם, ואז עוד פעם יעל דוחפת אותי.
אריה… אריה…
מה עכשיו?
באמת שלא היה לך כלום עם אף אחת? אולי בטעות… פעם… עם אהבה ראשונה. אולי פגשת, התרגשת, משהו? היא לא אמרה כלום והבת פשוט נשארה בבית חולים. אה, אריה?
איזה אהבה, יעל? אני מאז כיתה א׳ איתך, וחבילה נשארתי איתך. לפני ארבע שנים עומר בדיוק בן שלוש, הלך לגן, תמיד חולה, את חזרת לעבוד, מי היה איתו? אני. עברתי לעבוד מהבית, זוכרת? רופאים, תרופות, אוכל, ביקורות. איזו מאהבות? הייתי מתמוטט מרוב עייפות! לא היה לי אף אחת, אין ולא יהיה.
אז מאיפה המספר שלך אצלם? מישהו הרי קיבל אותו, היא מתעקשת.
גם אני לא מצליח להבין. אני עושה לקט בראש, בודק נשים שמהן יש לאכול אותה, אף אחת לא נשארה חשודה אחת הסתדרה, אחרת עברה לחו”ל, השלישית הייתה אצל הסבתא שלה.
מאחר שבחיים תמיד יכול לקרות מה שלא יעלה על דעתך, החלטתי שאנחנו הולכים למחרת לבית הילדים.
אנחנו מגיעים מוקדם, אבל כבר יש שם מישהו ממתין מול החדר של המנהלת גבר בהיר, רזה, לבוש בסדר, אבל לא נראה מטופח. העיניים שלו רצות, הידיים רועדות, מחזיק דפים. כנראה או מהתרגשות או מהקוניאק של אתמול.
אתם אחרי, נאנח בקול נמוך ומרשים הגבר.
מיד לאחר מכן הדלת נפתחת והוא נכנס. 15 דקות נשמע מהחדר קול רגוע שמצטלב עם מלמול בס.
לבסוף, הוא מתרוצץ החוצה בלי דפים ביד, ואנחנו מוזמנים פנימה.
שלום, אישה ברונטית חביבה, בגיל ביניים, עומדת ליד החלון, נוגסת בידית המשקפיים. למה באתם?
בגלל אתמול, אני אומר עם חיוך.
היא מתיישבת.
תראו, אין לי זמן לחידות. תסבירו בצורה ברורה וקצרה.
אני מזכיר לה את השיחה (הקול מוכר).
אה, כן… היא מחייכת עייפה. סליחה, הייתה טעות, לא הייתם אמורים לקבל את השיחה.
איך זה, אם יש להם את המספר שלי? מאיפה בכלל הגיע אליהם?
תראה, אריה בן-עוז, טעיתי במספר. המספר המבוקש מתחיל ב-052, אני חייגתי ל-053. זה שאתם גם אריה בן-עוז פשוט צירוף מקרים. מי שהיה פה לפני כן זה הגבר ההוא שהיה מחוץ לדלת.
מי? אני שואל בטיפשות, למרות שאני כבר יודע.
אריה בן-עוז השני, אבא של הילדה.
סליחה שוב, אני ממש עסוקה.
היא עומדת.
השם רשום על התג: “תמר סופר”.
יעל כנראה קראה את זה כי היא שואלת:
תמר, הוא, אריה בן-עוז ההוא, ייקח את הבת?
המנהלת מסתכלת, מתיישבת חזרה.
לא, הוא לא ייקח. אמא של הילדה נפטרה, ולאריה השני יש שבעה ילדים מכמה נשים. בשלוש השנים הוא היה כאן רק פעמיים, וגם זה בלחץ שלנו. תקות לא מעניינת אותו. זהו, סיימנו. יש עוד משהו? להתראות.
המומים, יצאנו החוצה.
הילדים הגדולים היו בחצר אחד מתנדנד, אחר גולש מהגל, שניים משחקים מכוניות.
אני מסתכל על הילדים, ויש משהו חזק שלא עובר.
בחצר שקט. עם עומר בחצר, זה מיד הופך לצעקות, ריצה, שמחה. אבל פה, הילדים אפילו לא צוחקים בקול, רק לוחשים אחד לשני. כמו זקנים קטנים. הם הפכו למשוגרים כי לא היה להם ילדות רק הישרדות: קור, רעב, אין צעצועים, אין בגדים, אדישות של הגדולים, לפעמים גם אכזריות.
אני פונה ליעל. עיניה דומעות.
הנה שוב הדמעות! תמיד, מכל סיבה!
אנחנו הולכים לשער, ואז פתאום קריאה: “אמא!”. כל הילדים מסתובבים אלינו.
נטרפת עלינו ילדה עם כובע מצחיק וכדור.
אמא, אמא!!! היא רצה, אני פה!!!
הילדה מתרפקת על הרגל של יעל, בוכה, בכי מרסק כזה שגם לי עולות דמעות.
תקות! המטפלת רצה אלינו. מנסה להרים אותה, אבל היא נאחזת חזק. בסוף מצאו שוקולד, וזה פתר את הבעיה. יצאנו מהר משטח בית הילדים.
באוטו אנחנו שותקים. יעל רועדת, וגם אני לא רגוע. הידיים שלי רועדות, כמו של האריה השני, אני עוצר בצד.
יעל מסמנת על החנות ליד.
בלי לדבר, יוצאים ומחזיקים ידיים, נכנסים ל”עולם הילדים”.
לקנות בובה ושמלה ורודה.
בתנו תקות תהיה הנסיכה הכי יפה!