סידרתי את הבית, התלבשתי יפה, ערכתי שולחן – אבל אף אחד לא הגיע. ובכל זאת, חיכיתי עד הסוף לבת שלי ולחתן שלי.

כשנועה הייתה בת 6, אשתי נפטרה. מאז שום דבר לא היה כמו שהיה. בלוויה שלה הבטחתי ליד קברה שאשמור על הבת שלנו ואאהב אותה בשביל שנינו עד יומי האחרון. נועה שלי גדלה להיות בחורה חכמה. היא למדה, עזרה לי בבית, ואף בישלה בדיוק כמו שאמא שלה הייתה מבשלתטעמים נפלאים, לא היה אפשר להפסיק לאכול.
עם הזמן, נועה התחילה ללמוד באוניברסיטה. שם הציונים שלה קצת ירדו, אבל זה בכלל לא שינה לי, כי היא גם עבדה במשרה חלקית והמשיכה לעזור לי בבית. בהמשך, נועה הכירה את דניאל, ולא הרבה זמן אחר כך היא הביאה אותו להכיר אותי. הוא נראה בחור טוב, ושמחתי מאוד כששניהם בישרו לי שהם מתכננים להישאר לגור איתי גם אחרי החתונה. אבל מאז החתונה הדברים התחילו להתדרדר. החתן שלי הפך להיות גס רוח, מעליב, וצעק עלי לעיתים קרובות
לכן, כשנועה העלתה את הרעיון שנמכור את הבית הקטן שלנו עם שני החדרים ונקנה דירה מרווחת בתל אביב, העמדתי תנאי ברור: הנכס יירשם על שמי בלבד. דניאל, כמו שציפיתי, התחיל לצעוק שאני לא בוטח בו. אבל אין לי מה להסתיראמרתי להם בפה מלא: אני צריך ביטחון שלא אמצא את עצמי ברחוב כשתהיה לי זקנה. כשתהיו לבד, הדירה תעבור אליכם ותוכלו לעשות בה ככל העולה על רוחכם.
הבת שלי ודניאל ארזו את הדברים, הטיחו בי עלבונות קשים, ולאחר יומיים עברו להתגורר בתל אביב. מאז, נועה כמעט ולא יצרה איתי קשר, אך בלב שלי קיוויתי שהיא עוד תבין אותי ותחדל להחזיק טינה.
חודשים ספורים לאחר המריבה, הגיע יום הולדתי ה-60. הייתי בטוח שנועה תפתיע אותי. ניקיתי את כל הבית, בישלתי את המאכלים האהובים עליה, התלבשתי יפה וישבתי לשולחן. העברתי את כל היום יושב, מציץ מהחלון, מחכה שהשער ייפתח ואוכל לראות סוף־סוף את נועה. המתנתי עד הלילה, ואז בסוף ערב פשטתי את בגדי, הלכתי למיטה, השארתי את כל האוכל על השולחן, בכיתי, דיברתי עם התמונה של אשתי, ואיני זוכר מתי נרדמתי.
האם נועה כל כך כועסת עלי עד שלא רצתה אפילו להתקשר לאחל לי מזל טוב? אולי משהו קרה לה? בכל מקרה, קשה להאמין שנועה שלי באמת יכולה לשכוח כך את אבא שלה…