ולמה הצנצנת הזו, מתוק שלי?
הילד אפילו לא הרים עיניים.
“אני חוסך כדי לקנות עוגה לסבא… אף פעם לא הייתה לו עוגה משלו.”
הוא אמר זאת בכזו תמימות וכנות, שהמילים כאילו נתקעו לאמא בגרון, עוד לפני שהבינה באמת מה שמעה.
על השולחן שכבו רק כמה שטרות ושקית קטנה של מטבעות, אותם סידר בזהירות, כאילו היה מול אוצר של ממש.
הכסף לא היה מה שריגש אותה…
אלא הלב של הילד הזה ילד שעדיין לא מבין מחירים, אבל יודע כל כך טוב מה זו הכרת תודה.
יום ההולדת של סבא יחיאל אמור היה להגיע בעוד שבוע.
איש של עבודה קשה, ידיים חרושות, שקט, רגיל לתת בלי לבקש כלום לעצמו.
מעולם לא ביקש דבר.
אבל יום אחד, ככה בדרך אגב, הגיב:
“אני אף פעם לא היה לי עוגה שהיא רק שלי…”
מילים שעבור מבוגר הן רק הערה חולפת.
אבל בשביל הילד הן הפכו למשימה.
מאותו היום:
שמר מטבעות במקום לבזבז;
לא קנה חטיפים בדרך הביתה;
מכר שתי ציורים שצייר;
וכל ערב הוסיף עוד מטבע לצנצנת שצלצלה בתקווה.
הגיעה השבת של יום ההולדת.
על השולחן עוגה פשוטה מהקונדיטוריה, נר אחד עקום.
ילד, כולו התרגשות ורעד בלחייו.
וסבא יחיאל, שנשבר לו הלב מהתרגשות באותו הרגע.
הוא לא בכה מהטעם.
לא מהגודל.
ולא מהמחיר.
הוא בכה כי בפעם הראשונה בחייו…
מישהו חשב עליו באהבה כל כך צנועה מבחוץ,
וכל כך אינסופית מבפנים.
כי לעיתים המחווה הגדולה ביותר
נמצאת דווקא בקופת חסכון קטנה,
והאהבה האמיתית מגיעה לא תמיד ממי שיש לו הכי הרבה
אלא ממי שמרגיש הכי עמוק.
