לא תאמיני איזו סיפור קרה לי אתמול. אני מסדרת את החדר האחות במרפאה במושב, והשמש כבר מתחילה לשקוע. פתאום, דלת חורקת ברעש, כאילו מישהו ממש דחף אותה עם הכתף. אני מסתובבת ואני כמעט מפספסת נשימה עומד לידי מיכאל, מהמשק שלנו, תמיד יודע לעשות הכול, איש עבודה בחסד. אבל משהו במיכאל הזה שונה: זקן אין, הפנים נקיות וחיוורות, יש פלסטר על הצוואר מהגילוח, וריח חזק מאוד של קולון שיפר עולה ממנו, ממש צורב לי את האף.
אני שואלת, “מיכאל איגנתי, זה אתה? או ששלחת את אחיך?”
הוא מסובב את הכובע בידיים, לא מסתכל לי בעיניים. “זה אני, רחל, אני… את יכולה לתת לי משהו? ללב ולנשמה.”
אני עושה פרצוף מקצועי, מושיבה אותו על מיטה, מוציאה מד לחץ דם. “מה קורה, מיכאל? איפה כואב?”
“כולם… דופק לי בלב, לא ישן, הידיים רועדות.” דופק גבוה, לחץ דם 160 על 100, מה שהוא אף פעם לא סבל, איש שבונים מתייעצים איתו ומסמרים עם הידיים מכופף.
“תגיד לי אמת. עבדת יותר מדי? או רב עם תמר?”
אמרתי את שם אשתו, והוא זז, הפנים האדימו.
תמר אישה שקטה וצנועה, כל החיים הולכת אחרי מיכאל, דואגת לו ולמשק, וכמעט תמיד אומרת “מיכאלי, מיכאלי”. והוא, עם מזג שלא קל להתקרב אליו.
“אני רוצה טיפות, בלי שאלות. את רופאה, תטפלי.”
הבאתי לו קרדילוק וטבליית ולידול, נתתי לו לשבת. אחרי כמה דקות, הוא אמר “תודה” והלך. מהחלון אני רואה אותו צועד כמו צעיר.
רק חשבתי, אולי התאהב בגיל הזה?
את יודעת איך זה מושב קטן רגע אחד קורה משהו, כולם כבר יודעים. בערב, נכנסה אליי ליאת הדוורית בסערה: “רחל! שמעת? מיכאל שיגע גילח את הזקן, נסע היום לתל אביב באוטובוס, חזר עם שקיות, מסתיר אותן. נירית מהמכולת התקשרה אומרת שהוא קנה בד וקפץ לחנות תכשיטים!”
הלב שלי קפץ. משהו קורה, אבל על מי? כל הנשים ידועות.
“ומה עם תמר?” אני שואלת בשקט.
ליאת עושה פרצוף דואג, “תמר? עיניים אדומות, הולכת כמו ענן, אומרים שלח אותה לישון במטבחון לצד המשק, אומר לה ‘אל תפריע לי, יש לי פרויקט.’ איזה פרויקט יש לו בלילה?”
יומיים אחרי, נכנסה אליי תמר. קטנה ודקה, עם מטפחת צמר ישנה, נמוכה ומתביישת. “רחל,” היא לוחשת, “אפשר?”
הושיבה ליד התנור, מזגתי לה תה עם פטל. היא מחזיקה את הכוס בשתי ידיים, שקטה, מסתכלת על הרצפה. “הוא הולך ממני, רחל. ארבעים שנה יחד, ילדים, נכדים… ועכשיו הכול נגמר.”
“אל תחשבי ככה, תמר,” אני מנסה להרגיע, אבל הלב שלי לא שקט. הסיפור לא מסתדר לי.
“השתנה, מתגלח מדי יום, בושם חדש… אתמול מצאתי קבלה מחנות תכשיטים. הוא משקר. פתח את התיבה עם הבגדים הישנים שלי בעליית גג. נכנסתי, אומר לי ‘מה את מחפשת?’ וסגר דלת. אני זקנה, לא יפה, אבל גם הוא לא צעיר.”
ליטפתי אותה וחיבקתי. “טוב, תמר. אולי עוד לא כמו שאת חושבת.”
“מה אכפת לו?” היא מחייכת בעצב. “שר ומתקן דברים במוסך. אף פעם לא שר. בטוח התאהב.”
היא הלכה, ואני לא ישנה כל הלילה. לא יתכן שמיכאל, הגבר החזק והאמין, יהרוס הכול. לא מתאים לו, קשוח אבל לא רשע.
שבוע עובר, והמתח עולה שמועות על ספרנית חדשה מהמרכז, או איזה אישה מתל אביב שקנתה בית ליד. ומיכאל כולו מרוכז בעצמו, עיניים מאירות, רזה, אבל נראה כאילו עף.
בשבת לפנות ערב, ילד מהשכן רץ אליי, “רחל! מיכאל נפל בחצר! תמר קוראת לך!”
אני תולה תיק רפואי, רצה, רגליים מחליקות בבוץ. אני יודעת רק שלא יהיה התקף לב! רק שלא התקף לב…
נכנסת מיכאל שוכב על הדשא, פנים אפורות, שפתיים כחולות. תמר כורעת לידו, מחזיקה את הראש. והחצר מלא תיבות עץ, קורות, צבעים, ובמרכז פרגולה חצי בנויה עם קישוטים.
אני בודקת דופק חזק. לחץ דם גבוה. “מה קרה?”
“ניסיתי להרים קורה כבדה… חושך בעיניים… כאב בגב… ובחזה…”
אני מבינה לקח על עצמו יותר מדי. עשיתי כמה זריקות, נתתי משכך כאבים והורדתי לחץ דם. אחרי שקט, השתפר.
“תמר, תקראי לשכן, שיעזור להכניס אותו פנימה. אסור לשכב על האדמה.”
שמנו אותו במיטה.
“תאמרי לי מיכאל,” היא אומרת בשקט, “למה אתה בונה פרגולה? כבר סתיו, חורף מגיע.”
מיכאל מסתכל עליה, נאנח, ומוציא ממנה קופסה קטנה של תכשיטים ומחברת דהויה.
“לא ככה דמיינתי, תמר,” הוא אומר, קולו רועד. “זוכרת מה מחר?”
“תמר מתרכזת עשרים לאוקטובר… יום ראשון…”
“ומה היה לפני ארבעים שנה?”
היא מתפלאה, סוגרת פה ביד. “החיים שלנו חתונת יובל, הרובין!”
הוא נותן לה את המחברת. “המחברת שלך, תמר, מצאתי בעליית גג.”
“אתה קראת?” היא נבהלת.
“קראתי, תמר. תסלחי לי. קראתי ובכיתי.”
אני רק שתקתי, כי הרגשתי שהאוויר עצר בחדר. השקט רק שעון מתקתק בקיר.
“את כתבת שחלמת על בית קטן, גינה, וליד הנחל פרגולה לבנה שנשב שם, עם תה, נקשיב אליו… שחלמת על שמלה כחולה עם תחרה… ואני רק עבדתי: בניתי בית, אבל הפרגולה תמיד ‘פעם אחרת’. אין כסף, אין זמן, אין כוח. ואת שתקת, סבלת.”
הוא פונה אליה, “החיים כמעט עברו, לא קניתי לך מעולם שמלה או פרגולה החלום שלך. אז נסעתי לתל אביב, קניתי בד, טבעת. הזמנתי שמלה אצל עדי התופרת. על הפרגולה לא חישבתי נכון. רציתי להפתיע. בסוף רק דאגתי לך.”
תמר התקרבה, כרעה לידו, חיבקה את היד המחוספסת שלו. “איזה טיפש אתה, מיכאל,” היא ממלמלת, דמעות בשמחה. “חשבתי שיש לך אישה חדשה. חשבתי שלא אוהב יותר. ובסוף פרגולה…”
“מה פתאום, תמר? תבדקי, השמלה בארון, בשקית. תלבשי.”
“תלבשי, תלבשי,” היא מהנהנת. “גם אם לא תתאים, אלבש.”
אני בולעת דמעות, אוספת את המכשיר לחץ דם. “מיכאל, מנוחה עכשיו. בלי קורות, בלי פטישים. מחר באה לבדוק אותך.”
הוא מסתכל “רחל, אל תספרי במשק. יגידו שאני משוגע.”
“מה הם יודעים בכלל?” אמרתי, “תנוח. לחיים!”
יצאתי למרפסת. עננים נפתחו, ירח ענק צהוב בשמים, ריח של עלים רטובים, קצת עשן וקצת תפוחים שרק סוגר את הלב.
כמובן, שום סוד לא מחזיק במושב. מישהו אמר שמיכאל התאמץ עם הפתעה לתמר.
למחרת, כל המשק התגייס הגברים עם ברגים, נפח עם צירים מיוחדים, נגר עם צבעים. העבודה רותחת!
בערב, כבר הייתה פרגולה לבנה, יפה כמו כלה. הציבו שם שולחן, שטיח רקום, וסמור ועוגות. הכול יפהפה, כולם ישבו שם בחיוך.
אחרי זה תמר יצאה מהבית עם שמלה כחולה, טבעת נוצצת, שיער מסודר, חיוך רחב, ומיכאל חיוור, אבל לבוש עם מדליות עבודה ועניבה.
הוציא מיכאל פטפון ישן, קנה אותו אצל מוכר עתיקות מהעיר. הניח תקליט והתחיל להתנגן: “לב, רוצה שלא יהיה מנוחה…” החדר התמלא מוזיקה ישנה.
מיכאל הזמין את תמר לריקוד רקדו בצעדים איטיים, כמו זוג צעיר. איך הוא הסתכל עליה לא ארבעים שנה, אלא ארבעים דקות מאז נפגשו לראשונה.
המושב כולו הסתכל. נשים בוכות, הגברים מביטים באדמה, כל אחד חושב על אישתו, מתי חיבק או אמר תודה לאחרונה.
ואני חשבתי: כמה מאבדים על חשדנות, כעסים, מילים ריקות והחיים הרבה יותר קצרים ממה שחושבים. וכל מה שחשוב בהם זה יד חמה ועיניים שמסתכלות בך ומבינות. כל כך פשוט, וכל כך יקר.
