סידרתי את הבית, התלבשתי יפה, ערכתי שולחן – אבל אף אחד לא הגיע. ולמרות זאת, חיכיתי עד הסוף לבת ולחתן שלי.

כשנועה הייתה בת שש, אשתי נפטרה. מאז, שום דבר כבר לא היה אותו דבר. בהלוויה שלה הבטחתי לה שאשמור על נועה, הבת שלנו, ואוהב אותה בשביל שנינו עד אחרון ימיי. נועה גדלה להיות בחורה חכמה. למדה, עזרה לי בבית, בישלה בדיוק כמו אמא שלה טעים, פשוט ללקק את האצבעות. עם הזמן התחילה ללמוד באוניברסיטה. הציונים שלה שם ירדו, אבל זה לא היה חשוב, כי בזמן הזה היא גם עבדה ועזרה לי בעבודות הבית.
מאוחר יותר, נועה הכירה את עידן, ולא הרבה זמן לאחר מכן היא גם הציגה אותו בפניי. הוא נראה בחור טוב, ושמחתי מאוד כשהם הודיעו לי שהם רוצים לגור איתי אחרי החתונה. דווקא מהרגע הזה הכול התחיל להשתבש. עידן, החתן שלי, התחיל להיות תקיף, מעליב ותמיד צועק עליי…
לכן, כשהציעה לי נועה שנמכור את הדירה הקטנה שלנו עם שני החדרים ונהפוך אותה לדירה גדולה בתל אביב, הצבתי תנאי אחד: שיירשמו את הדירה החדשה על שמי. כמובן, עידן התעצבן ואמר שאני לא סומך עליו. אבל לא היה לי מה להסתיר. אמרתי להם בגלוי: אני צריך לוודא שכשאזדקן, לא אשאר ברחוב. כשלא אהיה, הדירה תעבור אליכם ותעשו בה מה שתרצו.
נוע וה ו עידן ארזו את כל הדברים שלהם, העליבו אותי בכל מיני שמות ועברו לעיר אחרי יומיים. מאז, נועה שכחה ממני כמעט לגמרי, אבל בלב תמיד קיוויתי שתבין אותי ושתסלח. כמה חודשים אחרי המריבה, חגגתי יום הולדת שישים. הייתי בטוח שנועה תעשה לי הפתעה, אז ניקיתי את כל הבית, בישלתי לה את המנות האהובות, התלבשתי יפה וישבתי ליד השולחן. כל היום ישבתי והסתכלתי מהחלון, ממתין שהשער ייפתח וסוף סוף ארה את נועה. חיכיתי לה עד הערב. בסופו של דבר, החלפתי בגדים, הלכתי לישון, השארתי את האוכל על השולחן, בכיתי, דיברתי עם התמונה של אשתי וכבר לא זוכר איך נרדמתי. האם נועה באמת כל כך פגועה ממני, שהיא אפילו לא רצתה לברך אותי בטלפון? או שאולי קרה לה משהו? הרי הבת שלי, נועה, לא היתה שוכחת ככה את אבא הישן שלהיומיים לאחר מכן, דפיקה עדינה נשמעה בדלת. לא הייתי בטוח אם חלמתי או שזה באמת קרה. פתחתי במהירות נועה עמדה שם, לבושה בפשטות, עיניה אדומות מדמעות. היא לא אמרה כלום, רק נכנסה וחיבקה אותי חזק, חיבוק שלא קיבלתי מאז הייתה ילדה קטנה. שנינו בכינו, בלי מילים, עד שהלב ידע שלא חייבים לדבר כדי לסלוח. במטבח חיכה האוכל שפעם היא כל כך אהבה, התקרר מעט אבל המפגש חימם הכול מחדש.
ישבנו יחד, שתקנו, ואז דיברנו בפעם הראשונה באמת, בלי עידן, בלי כעסים, בלי פחדים. נועה הביטה בי ואמרה: “אני מצטערת, אבא. לא ידעתי כמה בודד היית. פחדתי לאבד אותך, ובסוף התרחקתי בעצמי.” חייכתי, ניגבתי את דמעותיה, ואמרתי: “תמיד היית בליבי, וגם כשתרחיקי לכת, הבית הזה לעולם יישאר שלך.”
באותו ערב, כשהלכה, הבטיחה שתחזור. לא ידעתי מתי, אבל כבר לא היה בי עצב. ידעתי שלפעמים גם לב שבור יודע להתאחות אם רק פותחים דלת, ומחכים למי שאוהבים באמת.