אהבה
ערב אחד, אני מסדרת את חדר האחיות בקיבוץ, כשפתאום אני שומעת דלת חורקת, ממש כבד, כאילו מישהו דחף עם הכתף. אני מסתובבת הלב נופל לי! עומד יעקב, המכונאי של הקיבוץ, האיש שכל אחד מכבד, עם ידי זהב אבל משהו מוזר. ליעקב תמיד הייתה זקן סבוך ולבנים, ריח חריף של ניסור עץ וטבק “נובלס”, ועכשיו הלחיים שלו חלקות, חיוורות, בצוואר חתך מכוסה פלסטר, והריח שלו כולו “מים מלחים גברי” חזק כל כך, שהעיניים צורבות לי. הרי אין מצב שעקב גילח את הזקן לגמרי?!
“יעקב בן-צבי,” אני אומרת ומורידה את שטיח הכניסה, “זה אתה? או שאולי שלחת את אחיך הצעיר?”
הוא מתקשה, מחזיק את הכיפה ביד, מחפש את העיניים שלו ברצפה.
“זה אני, רחל,” הוא לוחש, “אני… תביאי לי משהו… מהלב… ומהעצבים.”
אני מתייצבת מקצועית, מושיבה אותו על מיטת הטיפולים, שולפת מד לחץ דם.
“מה קרה? איפה כואב?”
“בכל מקום,” הוא ממלמל, “הדופק פועם בי כמו פטיש על פח. אני לא ישן… והידיים שלי רועדות.”
לחץ דם 160 על 100 גבוה בשביל יעקב, שבחיים לא הלך לרופא, גוזר מסמרים ביד.
“תגיד לי אמת,” אני אומרת בנוקשות. “יותר מדי עבודה או הסתבכת עם אילנה?”
רק כשהזכרתי את שם אשתו, הוא מתכווץ, הפנים מאדימות, הלחיים מתוחות. אילנה בת-ציון באמת אישה שקטה, כמעט בלתי מורגשת, כל הזמן רק “יעקבי” ו”יעקבי”. אבל ליעקב יש אופי עקשן, לא קל.
“תני לי טיפות בלי חקירות. את אחות אז תטפלי.”
טיפטפתי לו קרדיול, נתתי לו טבליית מרגיעים. הוא ישב, נרגע קצת, אמר “תודה” בקצרה ויצא. אני מציצה מהחלון הוא הולך מהר, צעיר פתאום, כאילו קיבל חיים חדשים.
“אוי,” אני חושבת, “האם סבתא שלו נדלקה בגיל הזה? האם התאהב פתאום?”
הקיבוץ כמכוורת מישהו מתעטש בצד אחד, ובשני כבר יודעים אם אתה חולה.
למחרת בערב נכנסה אלי שולה, הדוורית:
“רחל! שמעת על יעקב? העולם השתגע! לא רק שגילח זקן, אלא נסע לעיר באוטובוס, חזר עם שקיות שמסתיר מתחת למעיל. מירה מהמרכז התקשרה, אומרת שהוא קנה משהו במחלקת הבדים והציץ גם בצורף.”
הלב שלי מתכווץ אין ספק, בחר לוּ מישהי! אבל מי? בכל קיבוץ יודעים הכל.
“אילנה?” אני שואלת בלחישה.
שולה עושה פנים אבודות:
“אילנה… מסתובבת כמו ענן שחור. העיניים דומעות.
השכנות מספרות שהוא שלח אותה לישון במטבח הקיץ אמר לה, ‘לא להפריע, יש לי פרויקט.’ איזה פרויקט יש לנגר בלילה? ברור מה…”
אחרי יומיים נכנסה אלי אילנה בת-ציון, קטנה ושברירית, צעיף צמר ישן על הראש.
“רחל,” היא לוחשת, “אפשר לשבת?”
הושבתי אותה ליד התנור, מזגתי תה עם דבש ופטל. היא מחממת את הידיים על הכוס, מביטה נקודה אחת.
“עוזב אותי, רחל. ארבעים שנה חיינו יחד, גידלנו ילדים, זכינו לנכדים… ועכשיו הכל נגמר.”
“למה את חושבת, אילנה?” אני מנסה להרגיע, ובלבי מתערבלות דאגות.
“מתרחק. מתגלח כל יום. מריח מהבושם הזה…” היא מסתייגת. “אתמול מצאתי בכיס שלו קבלה מחנות ‘חוט הזהב’. הוא משקר לי, לא מסתכל בעיניים,”
והדמעות זולגות, דמעות מרות של זקנה שמעמיקות קמטים.
“הוציא מהקופסה בעליית הגג את השמלות הישנות שלי. הלכתי לראות הוא צעק, ‘מה באה לי להציץ?’ וסגר דלת.”
“אני כבר זקנה, לא יפה, הוא הרי גם לא צעיר…”
אני ליטפתי לה את הכתף הדקיק, חושבת: “אוי, גברים, גברים… מה אתם עושים לעצמכם?”
“חכי, אילנה,” אני אומרת, “אולי זה לא כמו שזה נראה.”
“לא כמו?” היא צוחקת במרירות. “הוא שר! סוגר עצמו במוסך, דופק עם פטיש ומזמזם ‘עץ שקד פורח…’ בחיים לא שר. הוא פשוט התאהב, רחל. בטוח.”
היא הלכה, ואני לא ישנתי כל הלילה. לא ייתכן שיעקב, עץ איתן, יהרוס הכל בזקנה. הוא קשה, כן אבל לא רע.
שבוע עובר, המתח בקיבוץ מתבשל כמו חלה בתנור. השערות מסעירות מהספרנית בעיר ועד לאיזו תל אביבית שכביכול קנתה וילה ליד.
יעקב מסתובב עם עיניים נוצצות, רזה, אבל מתרומם, כאילו ממריא. לא רואה אף אחד.
שבת, ערב, ונכנס אלי הילד מהשכונה:
“אחות רחל! סבא יעקב התעלף בחצר! סבתא אילנה קוראת לך!”
אני תולה עלי את תיק העזרה הראשונה ובורחת. הגלגלים מחליקים בגשם, רק מחשבה ברורה: “ה’ יתברך, רק לא התקף לב…”
אני רצה לחצר יעקב שוכב על הדשא, פנים אפורים, שפתיים כחולות. אילנה כורעת לידו, בוכה, מחזיקה את הראש שלו בזרוע. החצר מפוזרת קרשים, לוחות, קופסאות צבע. ובמרכז… חצי סככה לבנה, דומה לתחרה.
אני בודקת דופק מואץ. לחץ דם גבוה.
“מה קרה לך?” אני שואלת.
“לוח… כבד… הרמתי,” הוא לוחש, “התחשך לי בעיניים, הגב ירה… וכאן,” מצביע על החזה.
ברור, התאמץ יתר על המידה. אני מזריקה, מרגיעה, מורידה לחץ.
“שולה, תקראי לשכן לעזור לשאת אותו פנימה, לא נשארים על האדמה קרה.”
הנחנו אותו על המיטה.
“מישהו…” אילנה שואלת בשקט. “למה אתה בונה סככה בחורף?”
יעקב מסתכל עליה בהבעה ארוכה, נושם עמוק, שולף מתחת לכרית קופסה קטנה וטפתק, יומן ישן ודפים מצהיבים.
“הזיתי את זה אחרת, אילנה,” אומר קולו רועד כילד. “את זוכרת איזה יום מחר?”
אילנה קופאת, מקמטת מצח:
“עשרים באוקטובר… יום ראשון…”
“ומה קרה ארבעים שנה קודם?”
היא מתפרצת, מכסה פה ביד
“אלוהים, יעקב, שכחתי על הבלאגן הזה, על המחשבות הרעות… זו החתונה האדומה שלנו!”
יעקב מגיש לה את היומן:
“זה שלך, מצאתי בעליית הגג.”
“אתה קראת?” היא נבהלת.
“קראתי,” הוא מהנהן. “סלחי לי, טיפש זקן. קראתי ובכיתי.”
אני עוצרת נשימה, שקט מוחלט רק השעון מתקתק על הקיר.
“חלמת על בית בקיבוץ, גן וסככה לבנה על הנחל, שתשבי בה לשתות תה ולהאזין לשירים. שתהיה לך שמלת תכלת עם תחרה… ואני, רק עבדתי במסגרייה, במחסן. בית בניתי, אבל מבטחות? תמיד ‘אחרי’ או ‘אחרי’. אין כסף, אין זמן, אין כוח. ואת שתקת סבלנות של מלאך.”
הוא מפנה מבט לאשתו:
“כמעט כל החיים עברו, לא נתתי לך חלום, לא שמלה תכלת. החלטתי להספיק עד התאריך. נסעתי לעיר לקנות בד וטבעת. חנה התופרת תפרה לך שמלה לפי המידות הישנות. סככה… חישבתי גרוע, אני זקן. ניסיתי להפתיע, רק צחקו עלי. ואת עייפת.”
אילנה מתיישבת ליד המיטה, לוחצת אל פניה היד הקשה של הנגר.
“וואו… יעקב, אתה טיפש,” היא לוחשת בבכי אבל יש באושר שלה יותר מכול דבר אחר. “הייתי בטוחה יש לך אחרת, צעירה, ושאתה כבר לא אוהב אותי. אבל זו… סככה…”
“מה, אילנה?” הוא מתעורר, “איזו אחרת? שמלה שלך בחדר, תמדדי.”
“תתאים או לא אלבש אותה בכל מקרה.”
אני מנקה את האף, דמעות עולות. אני אוספת את הציוד שלי, מדברת בקול גס בכוונה:
“יעקב, מרפא, מנוחה בלי קרשים ופטישים. מחר אבדוק.”
יעקב מסתכל עלי, מודה:
“רחל… אל תדברי על זה בקיבוץ. יצחקו, יאמרו הזדקנתי.”
“מה הם מבינים,” עניתי, “תנוחו. לחיים!”
יצאתי החוצה עננים מתפזרים, ירח צהוב ענק זורח. האוויר מריח עלים רטובים, עשן, ותפוחים למרות שכבר נגמרו.
בקיבוץ כלום לא נשאר בסוד מישהו פִרסם שיעקב הכין הפתעה לאשתו וכמעט נשבר.
למחרת, האנשים באו לבית של יעקב ואילנה כל אחד עם כלי, הנפח עם צירים יפים, הנגר עם צבעים. עבודה התבצעה כמו אש!
בערב, סככה לבנה עמדתה כמו כלה. שמו שולחן עם מפה רקומה, עליו קומקום, כוסות יופי! אנשים ישבו בה ובסביבה.
ואז יצאה אילנה שמלת תכלת, טבעת על האצבע, שיער מסודר, שפתיים אדומות, עיניים בוהקות, לצד יעקב בחליפה, מדליות עבודה ועניבה.
יעקב שלף פטפון ישן, שקנה אצל אספן בעיר, שם תקליט צליל עמוק של זמר עברי “לב, לא רוצה מנוחה…”
יעקב הזמין את אילנה לרקוד רגליים עייפות כבר, אבל המבט שלו לא השתנה. כאילו לא ארבעים שנה, רק ארבעים דקות מאז המפגש הראשון.
כל הקיבוץ הסתכל הנשים בכו בשקט, והגברים משכו מבט, כל אחד חושב על אשתו: מתי לאחרונה נתן לה פרח או הודה לה?
ואני חשבתי: כמה זמן אנו מתבזבזים על כעסים, חשדות, דיבורים והחיים קצרים. כל ערכם החום שביד אהובה, מבט שמאיר רק לך…
