אני בן 27 ופגשתי אותה דווקא בתקופה שבה הייתי הכי פחות מוכן לאישה כמוה. זה קרה באירוע קטן השקה של מגזין מקומי בתל אביב, אליו הגעתי במקרה. חבר טוב ביקש שאבוא איתו, כי היה צריך עזרה לסחוב ארגזים. לא היו לי תוכניות מיוחדות, והייתי צריך קצת כסף, אז הסכמתי.
היא ישבה בשורה הראשונה, כתבה במחברת שחורה, הטלפון שלה היה מונח הפוך על השולחן, והקפה שלה כבר היה קר מזמן. לא היה לה נראה שהיא מתעניינת באף אחד, אבל כשדיברה כולם השתתקו.
אחר כך גיליתי שהיא סופרת. כותבת לעיתון ולמגזין תרבות. הייתה בת 40. באותו רגע לא ידעתי את זה. ראיתי רק אישה בטוחה בעצמה, שליווה, שלא צריכה להגביה את קולה כדי להבליט את עצמה וגם לא צריכה.
אחרי האירוע ניגשתי אליה כי הייתי צריך חתימה על קבלה. היא שאלה אותי לשמי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה:
אתה תמיד נראה ככה או רק כשאתה מתרגש?
צחקתי. אמרתי לה שלא יודע. היא אמרה שהיא אוהבת אנשים שלא מעמידים פנים שהם בטוחים בעצמם. מזה הכל התחיל.
התחלנו לכתוב אחד לשנייה. בהתחלה היא כתבה קצת, אני הרבה. שאלתי אותה דברים פשוטים: מה היא עושה, איפה היא גרה, האם היא לומדת. סיפרתי לה את האמת שאני חי אצל ההורים שלי, שאני עובד בעבודות מזדמנות, שאני מרוויח מעט שקלים, ושאני מנסה להתחיל מאפס. אף פעם לא גרמה לי להרגיש פחות, אבל גם מעולם לא ניסתה למכור לי אשליות. כבר מההתחלה היא אמרה:
אני לא מחפשת מערכת יחסים. אני במקום אחר בחיים.
ובכל זאת התחלנו להיפגש.
תמיד בדירה שלה. מסודרת, שקטה, מלאה ספרים. הייתה לה מכונית, קצב חיים משלה, חיים מסודרים. אני הגעתי באוטובוס, לפעמים הרגשתי שאני נכנס לעולם שלא לגמרי שייך לי. היא קיבלה אותי בלי לחץ, בלי הבטחות. לפעמים הייתי מבשל משהו פשוט, לפעמים פשוט פותחים בקבוק יין ושמים מוסיקה שקטה. דיברנו הרבה על העבודה שלה, על הכתיבה, על כמה היא עייפה מלהסביר לאחרים את הבחירות שלה.
אף פעם לא נשארתי לישון, אף פעם לא ליוותה אותי הביתה. תמיד אני זה שצריך להתעקש שנפגש בסוף השבוע. לפעמים אמרה כן, לפעמים נעלמה לי ליומיים-שלושה בגלל דד-ליין, פגישות, או נסיעות עבודה. וכשהייתה חוזרת זה קרה כאילו לא היה כלום, בלי התנצלות, בלי הסברים.
יום אחד, אחרי שהיינו יחד, ישבה על קצה המיטה ואמרה:
אל תתאהב בי.
לא ידעתי איך להגיב. רק אמרתי שאני לא מאוהב. שנינו ידענו שזו לא באמת האמת.
רציתי יותר. לא הבטחות דווקא, אבל מקום. היא, לעומת זאת, חזרה שוב ושוב שהמסלולים שלנו שונים. שאני רק מתחיל, והיא כבר בנתה את החיים שלה. שהיא לא רוצה להיות עוגן, ולא רוצה שאשתמש בה כקיצור דרך.
אני לא יכולה לתת לך את מה שאתה מחפש אמרה.
ובכל זאת היא המשיכה להזמין אותי.
עם הזמן הבנתי שהיא נותנת לי את מה שהיא יכולה: נוכחות חלקית, שיחות עמוקות, מפגשים לא מתוכננים. קיבלתי את זה כי הרגשתי שאין לי זכות לבקש ממנה יותר. באיזה פנים אדבר על עתיד, כשאני עצמי לא מצליח להיות עצמאי?
בכל פעם שיצאתי מהדירה שלה, הלכתי כמה רחובות ברגל לפני שעליתי על האוטובוס. הרגשתי גם מלא וגם ריק בו זמנית. מודה על שהייתי איתה, אבל יודע שבסוף חוזר לחדר שלי בבית ההורים, למציאות לא נוצצת במיוחד.
היא אף פעם לא הבטיחה לי כלום, אף פעם לא שיקרה לי. ועדיין זה כאב.
אני ממשיך לראות אותה לא בתדירות שהייתי רוצה. לפעמים אני חושב שאני מקווה שיום אחד תסתכל עליי אחרת. או שאגדל מספיק כדי לא להרגיש קטן ליד הריסים שלה. או שאסתפק, או שאתעייף מלקבל את המעט הזה.
אבל אני לא יודע בתקופה האחרונה, להיות איתה גורם לי להיות יותר עצוב משמח.
למה?
