כשאחותי מכרה את הדירה של ההורים שלנו בלי לשאול אותי, הבנתי כמה עלה לי השתיקה שלי.
התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר כשאחותי דיברה על שיפוצים בדירה זרה, כאילו שהיא שלה.
דירת ההורים שלנו הייתה שתי חדרים, בניין ותיק, מרפסת לרחוב. שם גדלנו. שם אמא שלי הייתה תולה כביסה בקיץ, אבא שלי היה מתקן דברים בעצמו, אפילו כשלא היה לו חלקים.
לפני שלוש שנים אמא שלי עלתה לשמיים. אבא שלי נשאר לבדו בדירה הזאת.
אחותי גרה באותו בניין, בקומה אחרת. אני נשואה וחיה עם בעלי וילדנו בדירה שכורה.
אבא שלי דיבר הרבה על כך שצריך שקט. שקשה לו לבד. הייתי מזמינה אותו אלינו, אבל הדירה שלנו קטנה ותמיד הייתה לו סיבה.
בשבת אחת הלכתי להביא לו אוכל. בדלת הייתה מנעול חדש.
אחותי פתחה לי. במסדרון ריח של צבע טרי.
מכרנו אותה. זה לטובה אמרה אחותי, מבלי להישיר עיניים.
עמדתי עם קופסאות בידיים, מסתכלת על הקירות. התמונות של אמא שלי נעלמו. הארון הישן בסלון גם.
אבא שלי ישב על כיסא במטבח. לידו תיק עם בגדים.
אחותי הסבירה שהקונה ייכנס בעוד חודש. הכסף יתחלק. שזה יותר קל ככה.
אני לא חתמתי על שום דבר. אף אחד לא דיבר איתי.
אחותי אמרה שאבא נתן לה ייפוי כוח לפני שנה. שאני רחוקה, עסוקה במשפחה שלי.
אבא השתתק.
בערב בעלי שאל למה אני רועדת. לא הצלחתי להסביר. הרגשתי כמו אורחת בזיכרון שלי עצמי.
למחרת הלכתי לראות את אבא בדירתו החדשה. חדר קטן, מטבחון ומיטה ליד החלון.
אבא שלי אמר שאחותי התעקשה. שצריך לעזור לה עם המשכנתא. שזה זמני.
לא רציתי להטריד אותך אמר אבא.
המילים האלה כאבו יותר מהמכירה.
אחותי תמיד הייתה חזקה יותר. נחושה. אמא שלי אמרה שאחותי תתקן את העולם.
אני הייתי השקטה. זו שאומרת כן.
כשהיא התחתנה, ההורים עזרו לה בכסף. כשאני התחתנתי, אמרו שאני אסתדר לבד.
מעולם לא רציתי דבר. רק שיחה.
שבוע אחרי הלכתי אל אחותי. בסלון שלה היה ספה חדשה. הילדה שלה שיחקה על הרצפה. הטלוויזיה רועשת.
למה לא אמרת לי? שאלתי.
אחותי נשמה עמוק. אמרה שאני אף פעם לא מתערבת. משאירה לאחרים לקבל החלטות. שאם הייתה מחכה לי, שום דבר לא היה קורה.
עמדתי ליד השולחן, מסתכלת על פירורי ארוחת הבוקר. אחותי דיברה על הוצאות, ריבית, עתיד.
אני חשבתי על המרפסת בדירה הישנה. על ריח הכביסה. על אמא שלי קוראת מהמטבח.
אחותי לא שיקרה לי. פשוט לא הכניסה אותי.
ואני נתתי לה את זה.
בחודשים האחרונים אני מגיעה לאבא כל יום רביעי. מביאה לו מרק, משלמת חשבונות באינטרנט, מתקנת לו את הארון.
אחותי מגיעה מעט. אומרת שהיא עובדת עד מאוחר.
לא האשמתי אותה. לא ביקשתי כסף. לא עשיתי סצנה.
אבל כבר אני לא שותקת.
כשאחותי מתחילה להחליט בשביל כולם, אני אומרת מה אני חושבת. כשאבא שלי אומר שהוא לא רוצה להטריד, אני מזכירה לו שאני הבת שלו.
הדירה איננה. קירות אינן. הארון איננו.
אבל התחושה שאני מיותרת במשפחה שלי, עוד נמצאת.
לפעמים אני תוהה אם השתיקה שלי הייתה המתנה הנוחה ביותר שאי פעם נתתי לאחותי.
האם אתם הייתם סולחים לאח או אחות שהחליטו בלי לשתף אתכם משהו כל כך גדול?
