את יודעת, בסוף אני מבינה כמה שווה השקט שלי במיוחד אחרי שהאחות שלי מכרה את הדירה של ההורים בלי לשאול אותי. הרגשתי שמשהו לא בסדר כשהתחילה לדבר על שיפוץ בדירה שלה, למרות שזה בכלל הדירה של ההורים שלנו.
הדירה הייתה ברחוב יונה, בתל אביב, שני חדרים, בניין ישן כזה עם מרפסת לרחוב. שם גדלנו. אמא שלי תמיד תלתה שטיחים על המרפסת בקיץ, ואבא שלי תיקן כל דבר בעצמו, אפילו כשלא היו לו חלקים מתאימים.
אמא עזבה אותנו לפני שלוש שנים הלכה לעולמה, ואבא נשאר לבד בדירה. אחותי חיה באותו בניין, בקומה אחרת. אני כבר נשואה, גרה בשכירות עם בעלי והבת שלי הדירה שלנו קטנה.
אבא תמיד אמר שהוא מחפש שקט, שזה קשה לו לבד. תמיד הזמנתי אותו אלינו, אבל הוא תמיד מצא תירוץ הדירה קטנה, אל תטריחו את עצמכם.
בשבת אחת, הבאתי לו אוכל. כשניסיתי לפתוח את הדלת, ראיתי שבמקום יש מנעול חדש. אחותי פתחה. ריח של צבע טרי היה במסדרון.
מכרנו את הדירה. זה לטובה, היא אמרה בלי להסתכל עליי.
עמדתי שם עם קופסאות בידיי, מסתכלת על הקירות. כבר אין את התמונות של אמא. גם השידה הישנה מהסלון נעלמה.
אבא ישב במטבח על כיסא, לידו תיק עם בגדים.
אחותי הסבירה שהקונה ייכנס בחודש הבא, שכסף צריך לחלק, שככה קל יותר. אני לא חתמתי על כלום, אף אחד לא דיבר איתי.
היא אמרה שאבא נתן לה ייפוי כוח לפני שנה, שאני רחוקה ועסוקה עם המשפחה שלי.
אבא שתק.
בערב בעלי שאל למה אני רועדת לא ידעתי להסביר. הרגשתי אורחת בזיכרונות שלי.
למחרת הלכתי לאבא בדירתו החדשה חדר קטן עם מטבחון ומיטה ליד החלון.
הוא אמר שאחותי לחצה, שצריך לעזור לה במשכנתא, שזה זמני.
לא רציתי להטריד אותך, אמר.
המילים האלה כואבות יותר מהמכירה.
אחותי תמיד הייתה יותר חזקה, יותר החלטית. אמא תמיד אמרה שהיא זו שתסדר את העולם. אני הייתי השקטה, זו שמסכימה.
כשהיא התחתנה, ההורים עזרו לה עם כסף. כשאני התחתנתי, אמרו שאני אסתדר לבד.
לא ביקשתי כלום רק שידברו איתי.
אחרי שבוע הלכתי לאחותי. בסלון שלה היה ספה חדשה, הילד שלה שיחק על הרצפה, טלוויזיה חזקה.
למה לא אמרת לי? שאלתי.
היא נאנחה. אמרה שאני אף פעם לא מתערבת, תמיד משאירה החלטות לאחרים, שאם הייתה מחכה לי שום דבר לא היה קורה.
עמדתי ליד השולחן, הסתכלתי על פירורים מארוחת הבוקר. היא דיברה על הוצאות, ריביות, עתיד.
אני חשבתי על המרפסת בדירה הישנה, על ריח הכביסה, על אמא שצועקת מהמטבח.
היא לא שיקרה לי. פשוט לא הכניסה אותי.
ואני נתתי לזה לקרות.
בשבועות האחרונים אני באה לאבא כל יום רביעי, מביאה לו מרק, משלמת לו חשבונות באינטרנט, מסדרת לו את הארון.
אחותי כמעט לא מגיעה. אומרת שאי אפשר היא עובדת עד מאוחר.
אף פעם לא האשמתי אותה, לא ביקשתי כסף, לא עשיתי סצנה.
אבל מאז אני לא שותקת.
כשהיא מתחילה לקבל החלטות לכולם, אני אומרת מה שאני חושבת. כשאבא אומר שלא רוצה להטריד, אני מזכירה לו שאני הילדה שלו.
הדירה הלכה, הקירות, השידה הכל נעלם.
אבל ההרגשה שהייתי מיותרת במשפחה שלי נשארה.
לפעמים אני תוהה אם השקט שלי היה המתנה הכי נוחה שנתתי לה.
תגידי, היית סולחת לאח או אחות שהחליטו לבד משהו כזה גדול?
