אני בת שישים וחמש, וזה הסיפור שלי מאז שהתחתנתי.
התחתנתי בגיל עשרים ושלוש, לא כי הייתי בהריון ולא כי מישהו הכריח אותי, אלא כי אז האמנו שהנישואים הם התחייבות עמוקה, לא משהו ש”ננסה ונראה”. שנינו עבדנו, כמעט לא הכרנו זה את זו בפשטות היומיומית, חשבנו ששאר הדברים אפשר ללמוד עם הזמן.
השנים הראשונות לא היו פשוטות. למדנו לחיות יחד על סף מחלוקות על הניהול של הבית, על הכסף, על ההרגלים. היו ריבים, שתיקות ארוכות, ימים מתוחים. לא היו אלימות או בגידות, אבל היו פערים שאיני בטוחה שזוגות צעירים היום היו סובלים אפילו שנה. וגם אני לא ידעתי אם אוכל לסבול אותם.
כשנולדה בתנו הראשונה, דינה, הבנתי שהנישואין הם לא רק אהבה. הם אחריות, עייפות, ויתור על עצמי. הוא עבד שעות רבות, ואני נשאתי את עיקר הנטל בבית. לפעמים הרגשתי שקופה. לפעמים פשוט מותשת. אבל בכל פעם שעלה בי הרצון לעזוב, ראיתי בדמיוני מה המשמעות של פירוק הבית לא רק לי, אלא גם לילדינו.
עברנו תקופות כלכליות קשות. היו חודשים שבהם הכרנו כל שקל היטב. נתתי יותר ממה שחשבתי שאוכל. וגם לו היו נפילות מזג לא פשוט, שתיקות מכאיבות. היו טעויות, מילים שהכאיבו, רגעים שפגענו זה בזו. כן סליחתי, שוב ושוב. לא כי הייתי חלשה, אלא כי בחרתי להישאר ולבנות ממה שיש, לא ממה שרציתי שיתקיים.
היו לנו עוד ילדים תמר ונועם. גידולם לא היה משימה קלה. התווכחנו על חינוך, על כספים, על משפחות, על עייפות. אבל הייתה גם יציבות שולחן עם אוכל, תעודות גמר, מחלות שניצחנו, ימי הולדת שמחים. לא היה מושלם, אבל היה חזק.
היום אני שומעת צעירים רבים אומרים שלא צריך להחזיק חזק, שברגע שיש קושי צריך ללכת. אני מבינה אותם התקופות אחרות. אבל אני גם יודעת שאם הייתי הולכת בריב הראשון, באכזבה הראשונה או בעייפות הראשונה, לא הייתי יושבת כאן כדי לספר.
לא נשארתי מתוך פחד. נשארתי כי האמנתי שהתחייבות מקיימים גם כשלא נוח. איני רומנטית את הסבל, אבל גם לא מתכחשת לכך שדווקא הסליחה הארוכה והמודעת היא ששמרה את הנישואין האלה לאורך עשורים.
כשילדינו עזבו, השתררה שתיקה בבית. פחות ריבים, אבל גם לא זוג מהסרטים. אנחנו שני אנשים שחלקו חיים, שמכירים היטב זה את זו, שראו אחד את השנייה ברגעים הקשים ביותר ובכל זאת בחרו להישאר.
הייתי מאושרת כל הזמן? לא.
טעיתי הרבה? כן.
אני מצטערת על הסליחה? לא.
