אני בת 65, וזה היומן שלי מאז שהתחתנתי ועד היום.
התחתנתי כשעדי, בעלי, היה בן 27 ואני הייתי בת 23. לא בגלל לחץ או הריון, אלא כי האמנתי באמת ובתמים שברית הנישואין היא הבטחה עמוקה לא משהו שמנסים, אלא התחייבות לחיים. אז, בישראל של שנות השבעים, הנורמה הייתה לבחור ולבנות, גם אם לא הכל ברור מתחילה. שנינו עבדנו במשרות מלאות, ובין שגרת העבודה לבין חיי הבית כמעט ולא הכרנו לעומק האמנו שאת השאר לומדים עם הזמן.
השנים הראשונות לא היו פשוטות בכלל. למדנו לחיות יחד על קצה הפערים איך מנהלים בית, איך מחלקים שקלים, אילו הרגלים מביאים מהבית. היו וויכוחים, שקטים ארוכים, ימים של מתח. אף פעם לא הייתה אלימות או בגידה, אבל הפערים היו גדולים כאלה שרבים לא היו סובלים אפילו שנה כיום. וגם אני לא יודעת אם הייתי מחזיקה מעמד, לו ידעתי מראש.
כשנולד לנו הילד הראשון, פתאום הבנתי נישואין זה לא רק אהבה, אלא בעיקר אחריות. עייפות, ויתור על העצמי לפעמים. הוא עבד שעות רבות, ורוב משק הבית נפל בעיקר עלי. היו ימים בהם הרגשתי שקופה לפעמים פשוט מותשת. אבל בכל רגע שבו חשבתי לעזוב, דימיינתי את הבית מתפרק לא רק לי, אלא גם לילדים שלנו.
עברנו תקופות כלכליות קשות חודשים בהם היה קשה להחזיק את הראש מעל המים. נתתי יותר ממה שיכולתי לדמיין, עברתי דרך משברים, התמודדות עם אופיו החד וחוסר הדיבור שלו. היו טעויות, מילים קשות, רגעים של פגיעות וקצת חרדות. וכן היה צורך לסלוח שוב ושוב. לא כי אני חלשה. אלא כי בחרתי להישאר, ולבנות מציאות עם מה שיש, לא מושלמת אבל שלי.
נולדו לנו עוד ילדים. גידול שלהם היה אתגר ויכוחים על חינוך, על הכסף, על משפחה מורחבת, על עייפות שלא נגמרת. אבל למרות הכל הייתה יציבות. שולחן שבת עם אוכל, ילדים שסיימו תארים, מחלות שעברו וחגים שחוזרים בכל שנה. לא מושלם, אבל חזק.
היום אני שומעת לא מעט צעירים אומרים: “לא צריך להיאחז, עוזבים בפעם הראשונה שיש קושי.” אני מבינה התקופה שונה. אבל גם חושבת אילו הייתי עוזבת בוויכוח הראשון, באכזבה הראשונה, או בעייפות הראשונה לא הייתי כאן כדי לכתוב את הסיפור הזה.
לא נשארתי מתוך פחד; נשארתי כי האמנתי שהתחייבות מקיימים גם כשלא נעים. איני מציגה את הכאב כהרואי, אבל לא יכולה להתעלם מהעובדה שמחילה חוזרת, לאורך זמן ובידיעה היא שהשאירה את הנישואין שלנו בחיים במרוצת השנים.
כשילדיי עזבו את הקן, הגיעה אותו שקט חדש. כבר לא מתווכחים כמו פעם, אך גם איננו זוג מהסרטים. אנחנו שני אנשים שחלקו חיים מכירים עד העצם, ראו אחד את השני ברגעים הכי קשים, ובחרו להישאר.
האם הייתי מאושרת תמיד? לא.
האם טעיתי? פעמים רבות.
האם אני מצטערת שסלחתי? בכלל לא.
