כשהייתי בת שלושים, הייתי האישה שכולם אמרו עליה שיש לה את כל העולם לרגליה. הייתה לי עבודה טובה כמנהלת משרד, דירה שכורה בתל אביב, הייתי טסה לאירופה כשמתחשק לי, ובסופי שבוע יוצאת עם חברות למסעדות, לסרטים ולפעמים לרקוד.
אז היה לי חבר שהיינו יחד כמעט חמש שנים. אבל כל פעם שהוא הזכיר “אולי יום אחד נעשה ילד”, הייתי מרגישה צמרמורת קרה. הייתי אומרת לו שאני לא רואה את עצמי מחתלת, לא ישנה בלילות. הוא היה מחליף נושא. אני התמקדתי בחסכונות, לימודים, דרגות התקדמות, טיולים לא באימהות.
בגיל 37 הכרתי גבר אחר, שחשבתי שיצא מזה משהו רציני. אבל הוא כבר היה אבא לילדה מנישואים קודמים וזה הרגיש לי “יותר מדי אחריות”. יום אחד הוא הציע שנעבור לגור יחד, אבל הבהיר שירצה עוד ילד בעתיד. זה הפחיד אותי ונעלמתי לו. הפסקתי לענות, עד שהוא הבין לבד.
אני זוכרת שאחותי אמרה לי: “עוד תצטערי ששחררת גבר טוב רק כי את לא רוצה להיות אמא”. צחקתי. חשבתי שהיא מגזימה.
בגיל 45 הייתי בשיא הקריירה שלי. קיבלתי קידום, הרווחתי יפה, טסתי המון, קניתי אוטו ראשון, צבעתי לבד את כל הבית. הייתי גאה בעצמי.
אבל כשהייתי חוגגת את ההצלחות שלי, ראיתי את החברות שלי הילדים שלהן בגן, בבית ספר, בתחרויות, ברסיטלים לריקוד. אמרתי לעצמי: “וואו, איזה בלגן… אני לא הייתי שורדת את זה”. הייתי בטוחה שהחיים שלי יותר רגועים.
בגיל 52 אחותי חלתה קשה והייתה צריכה לעבור ניתוח. הילדים שלה לא עזבו אותה סידורים, אוכל, ליווי, ניירת, דאגה לכל פרט קטן. אני הרגשתי חסרת אונים לגמרי.
לא באמת היה לי את מי להזעיק אם אני אהיה פעם במצב הזה. ישבתי בחדר המתנה בבית חולים, ולראשונה עלה בי:
“ומה אם זו אני יום אחד?
מי יבוא בשבילי?”
שם הרגש הראשון של חרטה הגיע. קטן, שקט… אבל התחיל.
בגיל 60 איבדתי את אמא שלי. הכל נפל עליי: טיפול בבירוקרטיה, הלוויה, חשבונות, אריזות של הדירה. האחיינים עזרו קצת, אבל לכולם יש את הילדים, בתים, חיי משפחה.
את אותו לילה ביליתי לבד, מוקפת בשקיות בגדים של אמא, ולראשונה הרגשתי בבירור את מה שבחרתי לא לראות:
אין מישהו שצריך אותי.
אין מישהו שיסמוך עליי.
אין מישהו שימלא את השקט.
ופתאום עלתה בי מחשבה: “אולי הייתי יכולה להיות אמא טובה”.
היום ראשון נהיה קשה. אחיות שלי נפגשות עם הילדים, הנכדים, החתנים והכלות. הבתים שלהם מלאים בשקט, שמחה, חיים.
אני יושבת בשקט בפינה, נראית, אבל לא באמת חלק מהמעגל.
לא כי מזניחים אותי, אלא כי אין לי תפקיד שם.
אני הדודה, האחות אבל לא האמא.
חגי ישראל קשים עוד יותר.
כולם עושים ארוחות משפחתיות.
אני אורחת בלבד. אף פעם לא מארחת, אף פעם לא מרכז העולם של מישהו.
עכשיו, בגיל 67, אני קמה לבד, אוכלת לבד, קונה לבד ומשלמת לבד. זו לא טרגדיה.
זו פשוט עובדה.
כשאני לא מרגישה טוב, אני מזמינה מונית, נוסעת בעצמי למיון, יושבת לבד בחדר ההמתנה, ואין מי שישאל עליי.
כואב לי אף אחד לא מבחין.
קרה לי משהו מרגש כמו היום שסיימתי לשלם על הדירה אין עם מי לשמוח יחד.
לפעמים אני עומדת ליד החלון ורואה את השכנים מקבלים ביקורת מהילדים והנכדים שלהם.
לי אין מי שיגיע. אין לי למי להוריש, ואין לי את מי לשתף בזיכרונות.
אני לא מתחרטת שלא נכנעתי ללחץ של החברה.
אני מצטערת שהבנתי מאוחר מדי שהחיים לא נמשכים לנצח.
נכון, כל אחד יכול לבחור את הדרך שלו…
אבל כששנות החיים הולכות ומכבידות, נותר רצון אחד בלבד:
שיהיה מישהו שאפשר להישען עליו.
