כשהייתי בת שלושים, כולם אמרו עליי ש”כל העולם פרוס לפניה”. הייתה לי עבודה נוחה במשרד עורכי דין בתל אביב, דירה שכורה ביפו, טסתי לאן שבא לי (כשיש מבצע טוב באל על), ובסופי השבוע יצאתי עם חברות לשבת בבית קפה בשדרות רוטשילד, לראות סרט חדש בסינמטק או לפרגן לעצמנו באיזה דאנס בר.
היה לי בזמנו חבר, יונתן קפלן, שהיינו יחד כמעט חמש שנים. אבל, בכל פעם שהוא העז להזכיר את המילים “מתישהו אולי נביא ילד”, אני קיבלתי צמרמורת שונה משל הראשון בסוכות. אמרתי לו שאני לא רואה את עצמי עם חיתולי טטרה ולילות לבנים. הוא היה משנה נושא, ואני התמקדתי בלחסוך, להתפתח, לסיים עוד קורס, לטוס בעוד טיול. ממש לא במחשבות על אימהות.
בגיל 37 הכרתי את אלירן, שחשבתי שאולי סוף סוף יהפוך למשהו רציני. אלא שהוא הגיע כבר עם ילדה בת שש. מבחינתי “אחריות שלא מתאימה לי”. יום אחד, הוא הציע שנעבור לגור יחד, ואמר ברצינות שהוא רוצה מתישהו עוד ילד. נבהלתי וברחתי פשוט הפסקתי לענות, עד שהוא קלט את הרמז.
אני זוכרת שאחותי, תהל, אמרה לי:
“עוד תצטערי ששחררת גבר טוב רק כי את לא רוצה להיות אמא”.
צחקתי עליה. חשבתי שהיא עושה מזה דרמה ישראלית מיותרת.
בגיל 45 הייתי בשיא הקריירה. קודמתי, המשכורת היתה סוף הדרך, טסתי (כמובן במטוס מלא ישראלים), קניתי את הרכב הראשון שלי, צבעתי לבד את הדירה. הייתי גאה בעצמי.
אבל תוך כדי שחגגתי הישגים, הבטתי על החברות שלי על הילדים שלהן בגן, בבית הספר, מופעים ב”הבימה”, חוגים, ריצות לאמא של שבת. אמרתי לעצמי:
“יא רבאק, איזה כאוס, אני בחיים לא הייתי עומדת בזה”.
הייתי בטוחה שהחיים שלי יותר רגועים.
בגיל 52 אחותי תהל חלתה ונזקקה לניתוח גדול. הילדים שלה היו צמודים אליה מסביב לשעון סידורים, טפסים, אוכל, שיחות עם הרופא. אני הרגשתי לגמרי מיותרת.
לא היה לי את מי לקרוא אם מחר אני, חס וחלילה, אצליח להסתבך כך.
ישבתי בחדר ההמתנה של איכילוב, ופתאום עלה לי מחשבה חדשה:
“אם יום אחד זה אני כאן…
מי יבוא בשבילי?”
שם נכנסה טיפת חרטה, שקטה כזאת, אבל כבר לא ממש הלכה.
בגיל 60 איבדתי את אמא שלי.
והכול התגלגל אליי:
טפסים של הביטוח הלאומי, ארגון הלוויה, סידורים אין קץ, לפנות את הדירה שלה לבד.
האחיינים עזרו, אבל כל אחד עם עבודה, ילדים, חיים.
את הלילה ההוא ישנתי לבד על מזרן בין שקים מלאים בבגדים שלה, ופתאום קלטתי מה לא רציתי לראות:
אין אחד שבאמת צריך אותי.
אין מישהו שסומך רק עליי.
אין מישהו שממלא את הדממה בבית.
לראשונה חשבתי בלב:
“אולי הייתי יכולה להיות אמא לא רעה בכלל”.
המשפחות של האחיות מתחילות להתאסף אצלן בשבתות: ילדים, נכדים, חתנים, כלות, רעש, שמחה, בלאגן עושה טוב בלב.
אני יושבת בצד על כיסא, רואה הכל אבל תמיד קצת בצד. זה לא כי מזניחים אותי, אלא כי אין לי חלק בסיפור הזה.
אני ה’דודה’, ה’אחות’, אף פעם לא ה’אמא’.
החגים, במיוחד פסח וראש השנה, הרבה יותר קשים.
כולם מארגנים סעודות משפחתיות אני באה בתור אורחת, מעולם לא מארחת, בטח לא מרכז העניינים.
עכשיו, בגיל 67, אני מתעוררת לבד, אוכלת לבד, קונה במכולת לבד, משלמת לבד.
זו לא טרגדיה זה פשוט מה שיש.
כשקשה לי, אני מתקשרת למונית, נוסעת בעצמי למיון ושוב יושבת לבד בחדר ההמתנה של בלינסון, תיק קטן על הברכיים, ואף אחד לא שואל מה שלומי.
כשעצוב לי אף אחד לא שם לב.
כשמשהו טוב קורה כמו ביום שסוף סוף סיימתי לשלם את המשכנתא על הדירה אין עם מי לשתף את השמחה.
לפעמים אני עומדת ליד החלון ורואה את השכנים שלי מקבלים ביקורים מהילדים והנכדים שלהם.
לי אין מי שיבוא.
אין לי למי להעביר את הסיפורים שלי, את החפצים שלי.
אני לא מצטערת שלא נשברתי מלחץ חברתי.
אני מצטערת שלמדתי רק מאוחר מדי שהחיים לא נמשכים לנצח.
כן, כל אחת חיה כמו שבא לה…
אבל בסוף, כשיורדות השנים, נשאר רק רצון אחד:
שיהיה למי להישען.
