איפה האוכל שלי, לינוי? אני שואל, איפה האוכל?!
לינוי אפילו לא הסתובבה לכיוון עידו. היא ישבה בקצה הספה, מחזיקה את התינוקת בזרועות, מנסה להרגיע אותה מהבכי.
עידו, בשקט, לחשה. היא רק נרדמה… הייתי חצי יום במרפאה, אחרי זה רצה לבית מרקחת ואז…
לא מעניין אותי איפה היית! נכנס עידו לחדר, עדיין עם הג’קט. אני עובד, אני מפרנס גם אותך וגם את הילדה!
אני חוזר מהעבודה ורוצה לראות קערת מרק חם על השולחן, לא את הפנים העייפות שלך ואת הילדה שבוכה כל הזמן.
מה עשית כל היום?
ניסיתי לטפל בבת שלך, הרימה לינוי אליו מבט. שוב יש לה פריחה בלחיים.
הרופאים לא יודעים כלום, חיפשתי בעצמי משחה.
פעם אחת שאלת איך היא מרגישה?
מה יש לשאול? בוכה סימן שהיא חיה. את האמא, את תתמודדי.
זאת החובה שלך לדאוג שיהיה לי טוב בבית. למה בכלל התחתנתי?
בשביל לאכול קובה מהמקרר ולא לישון בלילה?
התחתנת כי ככה היה לך נוח, חתכה לינוי. ואני הסכמתי כי כולם סביבי זמזמו בראש: “נו, הגיע הזמן…”.
הנה, זה ה”הגיע הזמן”…
עידו עיקם פרצוף, התקדם לעגלה שעמדה בפינה ובעט בגלגל.
העגלה נסעה ופגעה בשידה.
התינוקת בזרועות לינוי קפצה ופרצה שוב בבכי.
תעיפי אותה מפה! צווח עידו. אני לא מבטיח לעצמי שלא יקרה משהו.
רק לפני שנה החיים של לינוי היו אחרים לגמרי.
היא היתה מהנשים שכל הרחוב עוצר להסתכל: לבושה שיק, שנונה, תמיד יש לה תוכניות לסופ”ש.
עידו נראה היה כמו נסיך: נאה, מלא אמביציה, תמיד יודע להשיג את שלו.
פעם נפרדו, פעם חזרו, עם דרמות קנאה ופייס מחמם לב מול כל החברים.
כשהביא לה טבעת, לינוי התלבטה אבל ההורים שכנעו.
לינוי, כמה אפשר למשוך? אמא שלה שמה לפניה לביבה חמה. את בת עשרים ושבע, זה הזמן.
עידו בחור טוב, ממשפחה טובה, אתם מתכננים לקנות דירה. ומה עם ילדים? חשבת מי יביא לך מים לעת זקנה?
אמא, איזה מים? אני אוהבת לעבוד, רק עכשיו קיבלתי פרויקט חדש.
עבודה זה אוויר, אבא שלה המהם, טמון בעיתון. אישה בלי משפחה היא כמו עץ בלי שורשים תתייבשי ולא תשימי לב.
עידו אוהב אותך, והאופי… לכולם יש. תתרגלו.
ולינוי נכנעה. את החולשה הזאת היא תזכור אחר-כך בכל לילה בלי שינה.
החתונה היתה שמחה, דירה במשכנתא, וההריון הפתעה גמורה.
הכל התקדם במהירות שלא הספיקה להתרגל ומיד כבר הרגישה כאילו היא כלי לרחם ולא יותר.
היא נורא רצתה בן. דמיינה איך תלך איתו למשחקים של הפועל, איך יהיה רגוע כמוה.
אבל בבדיקת האולטרסאונד אמרו: “בת”. משהו בקרבה נשבר.
הלידה הייתה סיוט. סיבוכים, אינפוזיות, פרוזדורים מסריחים כלור וחוסר תקווה.
כששוחררה סוף סוף, הרגישה כמו כלי שנשבר והדביקו אותו עקום.
הציצה בתינוקת בעריסה ולא הרגישה כלום רק עצבים.
למה היא כל הזמן צורחת? סלסה לאמא שבאה “לעזור”.
גזים, מתוקה, תחזיקי מעמד. כולנו עברנו את זה. תאכילי אותה.
היא לא יונקת! הכל כואב לי, אמא!
כנראה שלא נותנת נכון. צריך להשתדל. את אמא עכשיו, תשכחי “רוצה” עכשיו יש רק “צריך”.
עידו פשוט התנתק. שבועיים שיחק אותה אב מסור ואז ויתר.
הפריע לו הריח, הפיזור, ובעיקר שסוף סוף לינוי כבר לא העז להיות ה”מלכת הבית” שלו.
***
אמא התקשרה, עידו עמד במטבח וצפה בלינוי מנסה ביד אחת לערבב חביתה וביד השניה להרגיע את התינוקת. אמרה שקורין שוב בוכה.
קורין, אחותו, גדולה ממנו בשלוש שנים. נשואה חמש שנים, ילדים אין.
וכל פעם שהיא רואה פוסט של לינוי או שומעת על התינוקת, היא נשברת.
ומה אני אמורה לעשות? להתנצל שנולד לי ילד? הניחה לינוי את הכף.
את אמורה להיות יותר צנועה. אמא חושבת שאת בכוונה מתרברבת באימהות שלך מולה.
ובכלל, אמא בטוחה שאת לא מספיק מסודרת, יש לך אבק על הפאנלים, לינוי.
אמא שלך לא ביקרה פה שבועיים, איך היא יודעת על הפאנלים?
יש לה הרגשה! עידו חבט בשולחן. והיא צודקת. תראי את עצמך. החלוק מלוכלך, עיניים אדומות.
נהיית סבתא קשישה מהגליל.
אם היית עוזר, אם היית רק פעם אחת קם אליה בלילה…
אני עובד! צעק. את קולטת את זה במוח הקטן שלך? אני מביא פרנסה.
התפקיד שלך בית וילדה.
אגב, בשבת נוסעים להורים שלך בזיכרון. תקשרי סלים לשמונה. בלי יללות.
אני לא רוצה לצאת לשם. קר שם, אין מים חמים, אמא שלך ולי שלי שוב יתלחשו מאחורי הגב.
לא מעניין מה את רוצה. ההורים אמרו נוסעים. תארזי הכל, בלי בכי.
***
בזיכרון הכל רק התחרפן. ההורים שלה, מאושרים מההורות החדשה, חטפו את התינוקת לה מהידיים.
לינוי, את לא מחזיקה נכון! צעקה אמא שלה. הראש! אוי ואבוי, תני לי!
תעזבו אותי בשקט, נכנסה לינוי לעומק הכרם.
עידו בהפגנתיות התעלם ממנה ומהילדה, ישב עם אבא שלה ודיבר על רכב, ולדעת כל הזמן נדנד בשטח כשהחמות העירה בביקורתיות.
אוי, לינוי, מה זה על הלחיים שלה? שוב פריחה? חמותה, רינה, הגיעה לעגלה ושפשפה עין. את לא שומרת עליה, כנראה את אוכלת שטויות.
קורין שלי, אם היתה לה ילדה, היא היתה מלטפת כל שערה. היא כזאת מדויקת
תגידי, אז שתקח ללדת. מה הבעיה? קטעה אותה לינוי.
רינה דרמטית אחזה בחזה.
עידו! שמעת? לינוי צוחקת על הכאב של אחותך!
עידו תפס ללינוי את המרפק בחוזקה.
תתנצלי בפני אמא שלי. עכשיו.
תעזוב, כואב לי!
תתנצלי, אמרתי! את חוצפנית?
ההורים של לינוי עמדו מהצד ואבא שלה סינן: “לינוי, אל תדברי ככה לאמא של בעלך. עידו צודק, תכבדי”.
רק אז הבינה לינוי היא לבד. כולם נגדה.
בעל שרואה בה עוזרת בית, הורים שרוצים שיהיו להם נחת מהסטטוס החברתי שלה, וחמות שכל מה שמעניין אותה זה להכפיש אותה מתוך קנאה.
***
השבר האמיתי הגיע בשבוע שאחרי שחזרו הביתה מהצפון.
הבת התפתלה מכאבים כל הלילה, לינוי לא עצמה עין יומיים.
כשהילדה נרדמה סוף סוף, לינוי התיישבה על הלינוליאום במטבח, עוצמת עיניים.
הדלת נפתחה. עידו חזר, רותח מהעבודה.
למה יש שקיות אשפה במסדרון? זרק במקום שלום.
לא ענתה, לא היה לה כוח להוציא מילה.
אני מדבר איתך! דרך למטבח, בעט ברגל שלה. תקומי ותוציאי אותן.
תוציא אתה, מלמלה. אני לא יכולה יותר. הכאבים, אני רק רוצה לישון שעה, עידו. בבקשה.
את לא יכולה?! תפס אותה בגרון החלוק והעמיד בברוטליות.
הבד נקרע.
תראו אותה, נסיכה עייפה. נשים פעמיים חמש יולדות, עובדות בשדה, ואת מתפרקת.
בחדר, הילדה התעוררה בבכי. עידו ירק בכעס ודהר לשם.
שוב! שוב הצרחות! ניגש לעריסה וטלטל אותה. תפסיקי לבכות כבר!
התינוקת נחנקה מהבהלה.
לינוי פרצה פנימה, דוחפת את עידו.
אל תיגע בה! תתרחק ממנה!
היא הרסה לי את החיים! הרים עליה יד והכה אותה בפנים.
נפלה לקיר, הראש התנגש בארון.
העולם התכהה. אבל הזוועה הגדולה היתה שעידו המשיך.
הוא רכן שוב לעריסה וצבט לתינוקת בכוונה את הרגל.
זעקת הילדה פילחה את הבית.
באותו הרגע משהו בלינוי התהפך. כל הרחמים, העייפות, האדישות נעלמו.
נשארה רק סכין של כעס.
היא תפסה את הפסלון הכבד מהמדף מתנה טיפוסית מהחמות ועברה לאיומים.
עוד פעם אחת, לחשה, ידה מורמת. תעז לגעת בה, ואני שוברת לך את הראש.
תעוף מפה.
עידו נדהם.
את מאיימת עליי?! את בדירה שלי!
הדירה נקנתה כשהיינו נשואים, אמרה לאט. המשכנתא שולמה גם מהקצבה שלי, וגם מהבונוס שלך, וסגרנו אותה מראש עם הכסף של ההורים שלי. חצי דירה שלי.
אבל עכשיו תעוף, לפני שאזמין משטרה ואדווח על אלימות.
הסימן על הפנים שלי, עידו. ויהיה סימן גם על הילדה.
לא תיכנס לכלא אבל החיים אני אדפוק לך כך שתעבוד בשביל עורך-דין עד הסוף.
יצאה מהחדר, התקשרה למשטרה.
***
העניינים נמשכו. עידו ניסה להביא את המשפחה שלו, אמא ואחותו איימו, שלחו הודעות בוטות לינוי לא נענתה, חסמה אותן.
כשאבא ואמא שלה באו “לגשר”, לא נתנה להם להיכנס.
או שאתם עוברים לצד שלי, או תשכחו ממני.
החתן שלכם הרים יד על הנכדה שלכם. אם זה “בסדר” אצלכם, אין על מה לדבר.
אבא היסס, אמא בכתה. כשראו את הסימן על רגל הנכדה, שתקו.
הסכימו יחד אין הצדקה לפגיעה בתינוקת.
לינוי לא רק התגרשה אלא הגיעה לעידו לעבודה. שקטה, עם תיק מסמכים.
בלי סצנה הראתה לאיש האבטחה, ידיד של אבא שלה, סרטון מהמצלמת בייביסיטר עידו בעצמו התקין אותה עוד בהריון.
היה שם הכל. גם הסצנה בחדר.
ביקשו ממנו להסיק מסקנות ולעזוב “מרצון”. המוניטין חשוב לחברה, ולא רצו שערוריות כאלה.
כשהחמות שמעה על הפיטורים נפלה למיטה מלחץ, וקורין, פחדה שלינוי תעלה את הסרטון לרשת נעלמה פתאום וגם הפסיקה להטריד.
***
היום לינוי חיה בשקט. לפעמים אין מספיק כסף, אבל היא לא מתלוננת.
עידו ויתר לה על החצי דירה לטובת מזונות והיא הסכימה.
המשפחה שלו שכחה מהילדה, הוא עצמו לא מבקר.
וכשהוא יוצא לדייטים, הוא מספר שמעולם לא התחתן.
