שמונת השנים האלו שטיפלתי בנכדיי, כל בוקר, כל ערב, מבלי לקבל אפילו שקל אחד… ואתמול הם אמרו לי פתאום שהם מעדיפים את “הסבתא השנייה”, כי היא אף פעם לא מעירה להם והיא מביאה להם טאבלטים.
אני הסבתא של המרק החם.
זו שמלווה לבית ספר, מנגבת נזלת, מבשלת, מכבסת, מגהצת, סוחבת תיקי גב, מכבה אורות אחריהם ומרדימה אותם כשאמא ואבא מתעכבים בעבודה.
הסבתא השנייה היא “האלגנטית”.
היא באה לפעמים, עם שושנים ומבשמים, מתנות יוקרתיות והפתעות גדולות.
היא לא יודעת אף פעם מה זה להחזיק ילד חולה עד לפנות בוקר,
אבל היא יודעת איך לקנות את הדגם החדש של האייפד.
אתמול, הנכדים שלי אמרו לי שהם רוצים שאהיה כמוה.
ופתאום, בפעם הראשונה בחיי, הבנתי מהי עלבון העשייה השקופה.
אני סבתא זהר. בת 62.
יש לי בת תהל,
ושני נכדים נעם (8) ויארה (6).
תהל עובדת. בעלה אלון גם.
ולא היה כסף לבייביסיטר, והם בכלל “לא סומכים” על צהרון, אז פשוט החליטו שאני, הפנסיונרית, אמורה להקדיש את שארית חיי לגדל ילדים של מישהו אחר.
ועשיתי זאת.
במודעות.
באהבה.
ברצון.
חמש וחצי, השעון מעיר.
שש וחצי אני כבר אצלם בבית.
מכינה ארוחת בוקר.
מחטטת בערימת הגרביים, מחפשת חולצה נעלמת, מלבישה, קושרת שרוכים, מעמיסה תיקים, מלווה לבית ספר.
אחר כך לשטוף, לסדר, לבשל, לכבס.
בצהריים לאסוף אותם בחזרה.
שיעורים, מנוחה, מרק… משמעת.
אני סבתא של הכללים.
סבתא של הגבולות.
סבתא שאומרת:
“בלי ממתק לפני ארוחת ערב”,
“תשטוף ידיים”,
“חאלס טאבלט”,
“תסיים שיעורים”.
כלומר הסבתא ה”משעממת”.
מצידה השני, ניצבת שרון אמא של אלון.
שרון לא עובדת שנים.
יש לה כסף. והרבה.
אישה עם לק ג’ל, תסרוקת, בגדים ליציאה, טיולים לאיטליה ויוון.
שרון לא קמה בשלוש בלילה לחמם תה, כי הילד משתעל.
לא חיפשה גרב שמאלית שנעלמה.
לא ניקתה שבע דקאות ילד חולה מהשטיח.
לא רדפה עם כף מרק בכל הבית.
שרון הסבתא-כוכבת־אורחת.
נוחתת פעמיים בשנה בסוכות ובפסח
עם מתנות, שוקולדים והדגם האחרון של טאבלט.
הילדים מעריצים אותה.
כי ככה זה, ילדים מעריצים תמיד את מי שלא מציב להם גבולות.
אתמול היה יום ההולדת של נעם.
אני קמתי ב-5 לפנות בוקר, לאפות לו עוגה אהובה.
ביצים, קרם, אגוזי מלך בדיוק כמו שהוא אוהב.
קניתי לו ספר יפה וסווטשירט מחמם בדיוק מה שהפנסיה שלי מרשה.
ארבע בצהריים שרון נכנסת.
תסרוקת מהממת, בושם, תיק נוצץ.
נכנסה כמו מנחת חדשות.
יא חמודים! צעקה בקול גבוה.
נעם ויארה התעופפו אליה כמו מעריצים של כוכבת רוק.
עברו לידי, כאילו אני עציץ בפינה.
שרון שלפה שתי קופסאות לבנות ענקיות.
שני טאבלטים חדשים.
שתהיה לכם שמחה, אמרה. והיום, אף אחד לא יגיד לכם כמה מותר לשחק!
הילדים צרחו מאושר.
תהל ואלון קרנו:
וואו, אמא! את מדהימה! תודה!
אני עמדתי במטבח, חותכת את העוגה.
זו שהתעוררתי בשבילה בחושך.
זו שאיש לא הביט בה.
ניגשתי לנעם.
נעמי, חמוד, הנה מתנה ותראה את העוגה שהכנתי
הוא לא הביט.
עכשיו לא, סבתא. אני מגדיר את הדמות שלי.
אבל נעם…
סבתא! די עם העוגה! הסבתא השנייה מביאה “מתנות אמיתיות”! את ספרים ובגדים. שעמום.
כאב כזה…
אני לא מאחלת לאף אחד.
הבטתי בתהל.
חיכיתי, לפחות תגיד: “אל תדבר ככה לסבתא!”
והיא?
היא צחקה.
אמא, עזבי. ילדים אוהבים חדש. שרון היא “הסבתא הכיפית”. את… הסבתא של הרגלים.
הסבתא של הרגלים.
ככה קוראים לאהבה?
יארה הדהימה:
הלוואי שסבתא שרון הייתה גרה פה. היא לא צועקת עלינו. את תמיד עייפה.
הבטתי בידיים הלאות שלי חרוצות מסבון, אבקת כביסה, ומגבונים.
הבטתי בשרון צחה, עם שני טאבלטים בתיק, אלילה ליום אחד.
הבטתי בתהל נינוחה עם כוס יין, בידיעה שאני שם לעשות הכל.
הסרתי את הסינר.
קיפלתי בקפידה.
הנחתי על השיש.
נכנסתי לסלון.
תהל, אני הולכת.
מה פתאום?! והעוגה? והסידור? מי יעשה הכל?!
הסבתא הכיפית לא תעזור?
שרון חייכה חיוך מזויף:
זהרוש, לא בשביל עצבים. יש לי בעיה בגב…
אל תדאגי. לא אטריח אותך ללכלך את החליפה.
הבטתי בתהל:
הילדים צודקים. אני משעממת. אני קשוחה. אני זו שמציבה גבולות ודואגת לאוכל בריא.
ואולי הגיע זמן שיקבלו קצת “חופש”.
אז… מהיום אני עוזבת.
אמא, איך את מסוגלת!? מחר מי יקח לבית ספר?!
לא יודעת. אולי שרון. או… תמכרו טאבלט ותשכרו בייביסיטר.
אנחנו צריכים אותך!
לא. אתם צריכים משרתת. ואני לא.
הסתכלתי על נעם.
סבתא… את לא תבואי?
לא, יקר שלי. מחר יהיה שמח.
לא יהיה מי שיגיד לכם לאכול ירקות, ללמוד, לישון מוקדם.
חופש כבר אמרנו?
ויצאתי.
הטלפון מצלצל שוב ושוב.
תהל בוכה.
אלון אומר ש”אני מגזימה”.
אבל אני לא חוזרת.
מחר אקום בתשע.
אכין לעצמי קפה.
נאכל את העוגה.
ואצפה בסדרה טובה.
לראשונה זה שנים אני אהיה גיבורת חיי.
ואתם? סבתות צריכות לשמור על הנכדים,
או שמא הילדים פשוט מנצלים כדי לחסוך כסף?
