אישה אחת, אלינור שמה, הגיעה לביקור אצל חברתה הוותיקה עדינה. עדינה נישאה לא מזמן בפעם השנייה, אחרי נישואין ראשונים שפשוט קשה לתאר – בעל שותה, מתנהג כמו שחקן משנה בתיאטרון הכי גרוע, ואז גם זורק הכל ובורח לאישה אחרת. סיפור עצוב, שיעשה אותך פסיכולוג מאולתר מהר מאוד. אלינור עמדה לצידה של עדינה, הביאה עוגת גבינה בלילות קשים, מירחה שוקולד על הפצעים. בשביל זה הרי המציאו את המושג חברות, לא?
עשר שנים עברו. ויום אחד, הפלא ופלא, עדינה פגשה את עמרי. לא רק אמיתי, אלא אפילו גבר משובח: אינטליגנט, בעל משרה עם מעמד, בדיוק ההפך הכללי מהראשון. אלינור שמחה בשביל עדינה כאילו זכתה במקום ראשון בפרס ישראל. והנה הגיעה לבקר אותם בדירה החדשה שלהם בלב תל אביב. הביאה עוגה תוצרת בית, שוקולד של עלית, כמה צנצנות דבש מהקיבוץ. התפעלה מהשיפוץ, באמת, דירה שנראית כמו בהשראת קטלוג של איקאה, רק עם מזוזה.
אחרי שנפעמנו מהמרצפות, התיישבנו סביב השולחן לשתות תה עם העוגה. עמרי, הבעל החדש של עדינה, הסתבר כאדם חריף שכל לפחות כמו שום כתוש. קרא כל ספר שהתפרסם בארץ מאז קום המדינה, וכנראה גם את הספרים שלפני. ושלא יחמיץ שום הזדמנות לצחוק על חשבון אלינור – שהיא בבועה תרבותית של השטחים, שהראש שלה מלא “קישקושים”. והוא גם העיף מבט בוז אל הספרייה שלה, והעיר: “את לא מכירה את דוד גרוסמן? אפילו א.ב. יהושע נשמע לך כמו שם של אוטובוס?” ואיך מדע מזמן כבר סתר כל אמונה שגויה שמרחפת לה בראש.
ואז עמרי, שלא ידע לעצור בעודו מנצח, גם התייחס לתסרוקת שלה, לצורת הגוף ולבגדים, בסגנון “רטרו תשעים ושש עם קורטוב קיבוץ”. א-ממש-אינטלקטואל. אלינור קפאה במקומה, לא מצליחה לחשוב אפילו על בדיחה להתחמק איתה, ובמיוחד הרגישה את עדינה מחייכת ומתרגשת מהחוכמה שפורצת מבעלה.
המכה הסופית הייתה כשהתחיל להתבדח על החתולה של אלינור. היא סיפרה לו בניסיון לסטות מהנושא הספרותי, שמצאה חתלתולה נטושה ברחובות קריית אונו וריחמה עליה. אבל עמרי הסביר שחתולים מפיצים מחלות ושלדעתו מי שמאמץ חיות רחוב עושה זאת מתוך בעיות פסיכולוגיות עמוקות ומחסור באהבה עצמית. עדינה חנקה את הצחוק, במיוחד כשהוא סיפר סיפורים על דודות שהחיים שלהן הם אוסף של חתולים.
ופתאום אלינור פשוט התחילה לבכות. דמעות, כמו ילדה בת חמש ביום ראשון של הגן. התנצלה, אמרה שכואב לה הראש, קמה ויצאה. כואב לה הראש באמת – כאילו מישהו חבט לה בקורקבן – והלב חצי נשבר. וגם נורא התביישה שדמיינה לעצמה פתאום דמעות, שאין לה יכולת לפתח שיחת פנינים, שלא קראה את גרוסמן ואף פעם לא סיפרה חלום הגיוני…
אבל האמת, זה לא אליה שראוי שתתבייש. מי שמזמין אורח לבית, ונותן להשפיל אותו הוא זה שצריך להסמיק. מי שמאפשר לבן הזוג ללעוג לחברות, לאהבות, לסרטים האהובים או לדעות, ומניח לאחרים לעשות פסטיבל ממים בחשבון הפייסבוק שלו עושה מעשה השייך כולם לאותה קטגוריה: בגידה מרופפת. אותה “בגידה שקטה” שמסגירה אדם שלך על המזבח כדי לא להסתבך. זהו בדיוק הדבר שמפיל את הבית.
אלינור לא יכלה לנסח לעצמה את כל זה. לא היה לה תואר בספרות, ובטח לא באקדמיה של החיים. רק ידעה לצעוד הביתה מהר, אל החתולה שלה – שלא מתעניינת בדאנה אינטרנשיונל או אפילו בפרס ספיר, לא מצפה לפטפוטים שנונים, רק זוחלת לשבת לידה על הכורסה ומגרגרת בשקט…
מאז אלינור לא חצתה עוד את סף הדלת בבית של עדינה. ואמת, זמן קצר אחר כך, עדינה ועמרי התחילו להתווכח על הדירה עד שהגיעו לבית המשפט. העמרי הזה? מתוחכם, אבל חושב פעמיים לפני שלוקח את עצמו לידיים.
כי תמיד אותו סיפור: מי שבגללו בגדת יבגוד בך בתורו. וכמה פשוט היה פשוט לעצור בזמן את הסרקאזם בגרון ולשמור על כבוד של ידיד ותיק. אולי אז אפילו בעלך היה לומד להעריך אותך קצת יותר, ולא היה מעז להתנהג ככה.
מי שמוכר חבר – לא זוכה לכבוד. ומי שמבזה נגמר לו הכבוד בעצמו.
