גבר עם נגרר
זוכר אני היטב את אותו ערב סגרירי של נובמבר, כאילו זה קרה אתמול. הגשם והברד דפקו בחלון כמו חיילים עקשנים, והרוח שרקה בארובה כמו תן רעב. במרפאה הקטנה שלי הייתה תנור עצים בוערת, נעימה וחמימה כמו חיק של אימא. כבר התכוננתי לסגור, כשפתאום הדלת חרקה ובפתח עמד עמוס נחמיאס. איש גבוה, רחב כתפיים, אבל עמד שם כאילו רגע ותעיף אותו הרוח. בזרועותיו החזיק את בתי בת החמש, דניאלי.
הניח אותה על המיטה וזז הצידה, נשען על הקיר כאבן שאין לה הופכין. הסתכלתי בילדה והלב שלי צנח עד לעקבים לחייה אדומות כאש, שפתיה יבשות וסדוקות, כל גופה רעד קלות והיא לחשה שוב ושוב: “אמא… אימא…” חמצתי את חומה כמעט ארבעים מעלות חום.
“עמוס, למה לא הגעת קודם? כמה זמן היא ככה?” שאלתי בתקיפות, ידיי כבר פועלות: שוברת אמפולה, מכינה מזרק.
הוא שתק. עמד שם, מביט ברצפה, לסתו מתכווצת, אגרופיו קפוצים עד שפרקי האצבעות הלבינו. כולו היה עטוף בצער, כאילו בכלל לא איתי, אלא בעולם היגון שלו. התבוננתי בו והבנתי צריך לטפל לא רק בדניאלי, גם בו פצעים עמוקים יותר מכל מחלה.
הזרקתי לה זריקה, עיסיתי את גבה. היא נרגעה מעט, נשימתה הסתדרה. התיישבתי לידה, מלטפת את מצחה הלוהט בשקט ופונה אל עמוס:
“תשארו כאן הלילה. איפה תלכו במזג אוויר כזה? המצעים רעננים, אני אשגיח על דניאלי.”
הנהן בראשו אך לא עזב את הקיר. כך עמד עד הבוקר. ואני שומרת, מחליפה קומפרסים, משקה את הילדה. כל הלילה חשבתי.
על עמוס דיברו בכל השכונה. אשתו, ירדנה, טבעה לפני שנה. יפה הייתה, שמחה, קול צחוקה נשמע מרחוק. מיום שנהרגה, החיוך נעלם מעיניו של עמוס. עבד פי שלושה, טיפל בבית ובבת כאילו לפי הוראות, בלי מבט של חיים. לא דיבר עם אף אחד, בקושי מברך לשלום.
ריננו אולי רב איתה באותו יום על שפת הנחל, אולי דיבר לא יפה תחת השפעת ערק וירדנה ברחה לנהר מתוך צער. מאז נשבע לא לשתות. אבל רגשות אשם, מכים אותך חזק מכול טיפת אלכוהול. כולם קראו לו “איש עם נגרר” רק שהנגרר האמיתי שלו היה האבל שנשא.
עם הזריחה דניאלי כבר הייתה תשושה אבל החום ירד. פקחה עיניה כחולות, טהורות כמו עיניה של ירדנה, הסתכלה עלי, על אבא והשפתיים שוב רועדות. עמוס התקרב, ליטף ביד כבדה את כפה, ומיד משך את ידו, כמו נכווה. פחד ממנה, כי ראה בה את ירדנה האבודה.
השארתי אותם אצלי יום נוסף. בישלתי מרק עוף, האכלתי את דניאלי בכף. אכלה חרישית. מאז האסון לא דיברה, רק “כן”, “לא”, וגם עמוס איתה מעט מאוד. חותך לה לחם, קולע צמה בידי נגר חזקות, ושותק. מהשתיקה הזאת, נדמה היה שהאוויר בבית דוקר.
כך עברו הימים. דניאלי הבריאה, אבל דאגתי שהקשר לא יאבד. מדי פעם הבאתי בורקס, או ריבה בתירוץ שאין לי איפה לשים, והצצתי לראות הכל רגיל, וכל אחד סוגר את לבו.
באביב הגיעה מורה חדשה לבית הספר, יעל ליפשיץ, מירושלים. שקטה, עדינה, ישבה לה עצבות בעיניים. בטח סוחבת סיפורים משלה. התחילה ללמד את הקטנים ודניאלי הייתה בכיתתה.
ופתאום, כמו קרן שמש שחודרת לחלון אטום, יעל שמה לב לדניאלי העצובה, ליטפה אותה בשקט. ספרים הביאה, צבעים, נשארה איתה אחרי שעות, סיפרה לה סיפורים. ודניאלי החלה להיפתח.
פעם באתי לבדוק לחץ דם למנהל, ראיתי אותן בכיתה הריקה. יעל מקריאה סיפור ודניאלי נשענת אליה, עיניה שלוות, מחייכת לראשונה מזה שנה.
בהתחלה עמוס ראה בכך איום. בא לאסוף את הבת, ראה אותה עם יעל, פניו התקשחו עוד רק קרא “הביתה” ולקח אותה. ‘את שלך’, לא בירך אפילו. ראה ברחמים שלה אונאת נפש.
פעם נתקלו בכניסה למכולת. יעל ולידה דניאלי, מלקקות ארטיקים. עמוס, שראה אותן, נחר פנים. יעל חייכה:
“שלום, עמוס. פינקנו קצת את דניאלי.”
הוא הביט בה בזעף, שלף מידי הילדה את הארטיק, זרק לפח.
“עדיף שלא תתערבי. נדע להסתדר.”
דניאלי פרצה בבכי, יעל נאלמה, כאב בעיניה. עמוס גרר את הבת הביתה, מסיע בצער גם אותה וגם את עצמו.
בערב הגיע אליי, חזהו כבד. “הלב לוחץ,” אמר. מזגתי לו כוס מים, הנחתי לפניו, ישבתי מולו.
“זה לא הלב, עמוס, זה הכאב שלך חונק. חשבת שבשתיקה אתה שומר עליה? אתה דווקא חונק אותה. היא זקוקה למילה טובה, חיבוק, אור. ואתה מושך אותה איתך כמו גוש קרח. אהבה לא במרק, היא במגע, במבט. תשחרר את ירדנה. תן לך ולבתך לנשום.”
ישב מבויש, שותק. לבסוף הרים אלי עיניים, כולן יגון.
“אני פשוט לא יכול, דבורה. אני לא מצליח”
יצא, ואני חושב לפעמים יותר קל לסלוח לאחר מאשר לסלוח לעצמך.
ואז הגיע אותו יום ששינה הכל. מאי כבר עמד בפתח, כל הגינה פורחת, ריח יסמין באוויר. יעל נשארה עם דניאלי אחרי שיעור, ישבו בכניסה לבית הספר וציירו. דניאלי ציירה בית, שמש, דמות של אבא ולידה כתם שחור גדול. יעל התבוננה בציור, משהו נשבר בה. לקחה את הילדה, הלכה איתה אל בית נחמיאס.
בדיוק עברתי שם, עצרתי לומר שלום. יעל עומדת, מתלבטת. עמוס בחצר, חותך גזעי עץ בעצבים.
יעל אספה אומץ והכנסה. עמוס כיבה מסור, פנה אליה, פניו רעם.
“ביקשתי”
“סליחה,” אמרה. “אני כאן רק איתה. אבל יש לי משהו לספר.”
התיישבה וסיפרה לו שיחה עמוקה. על אהבה שנשברה בעל אהוב שנהרג בתאונה, איך ישבה שנה בחדר עם וילון סגור, איך כעסה על עצמה ואחר כך הבינה, שאם תמשיך כך, היא פוגעת באהבה הישנה. כי הוא רצה חיים, לא אֵבל. אז קמה, התחילה לחיות למענו, למען זכרו.
עמוס עמד נרעש, פניו סדוקות. ואז עצם עיניו, ורעד בכל גופו. לא בכה, רעד. ולחש:
“אני אשם בכלל לא רבנו. צחקה כמו ילדה, נכנסה לנהר, המים קרים. קראתי לה, צחקה. ואז החליקה, קיבלה מכה, היא טבעה ניסיתי להציל, כבר היה מאוחר. לא הצלחתי לשמור עליה, לא הצלחתי להציל.”
אותה שעה דניאלי יצאה מהבית, שמעה הכל. ניגשה אליו, חיבקה את רגליו הדוקות, ואמרה בקול צלול:
“אבא, אל תבכה. אמא יושבת בעננים, שומרת עלינו. היא לא כועסת.”
עמוס כרע על ברכיו, לקח אותה אליו ובכה. דניאלי ליטפה את לחיו, לוחשת שוב ושוב: “אל תבכה, אבא.” ויעל בכתה גם דמעות שמנקות נשמה.
הזמן עבר, הקיץ הגיע, ושוב חזרה האביב. ובשכונת נווה-שקד קמה משפחה אחת חדשה לא רק על פי תעודת זהות, אלא באמת.
פעם אחת ישבתי בכניסה לביתי, שומע זמרת חרקים על פרחי הדובדבן. ראיתי מרחוק עמוס, יעל ודניאלי הולכים יחד, יד ביד. דניאלי מצחקקת בלי סוף, קול צחוקה מתגלגל ברחוב.
ועמוס הלוואי שיכולתם לראות! גב זקוף, מבטו מלא חיים, מחייך אל יעל ואל הבת בחיוך של מי שמצא את זהב חייו.
עברו לידי, עמוס בירך: “שלום, דבורה.” בקולו חום גדול.
דניאלי הגישה לי זר חמניות קטן.
“זה בשבילך!”
לקחתי את הפרחים, דמעות עולות בעיניי. מביטה בהם וליבי שמח. סוף-סוף שחרר את הנגרר האיום. עזרו לו לשחרר.
אהבת ילד, ואהבת אישה.
הם המשיכו בשביל, לכיוון הירקון. וכך חשבתי: הנה, עבורה זה שוב רק נהר לא מקום כאב, אלא נהר שאפשר לשבת לידו ולחלום, ולראות איך הזרם לוקח איתו רחוק את הטוב והרע.
והיום אני שואל אפשר בן אדם לבדו להיחלץ מבוץ הצער, או צריך מישהו שיפרוש בפניו יד? אני מאמין אנחנו כאן אחד בשביל השני.
