אהבה שאינה נגמרת
אני, עמית, פעם התחתנתי מתוך הסכמה ואהבה מרקיעת שחקים. אבל עם השנים, האהבה, שהתחילה כטיפה, אחר כך כנחל קטן, החלה לנזול מהמשפחה שלי וממני. אפילו בלידת בתי, הנחל לא עצר, אלא להיפך הוא הפך לנהר זורם היטב. האהבה שלי החלה להתפזר לרומנים קצרים, חיבורים חפוזים, התאהבויות תכופות
למען האמת, לא יכולתי ואף לא רציתי להשתייך לאשתי בלבד. הייתי כובש נשים דרך הכריזמה שלי, האסרטיביות ועוד תכונות שלא ברור מאיפה הן באות…
את האהבה האינסופית שלי הענקתי לכולן. לרזות ולמלאות, לבלונדיניות ולכהות שיער, לשמחות ולחולמות, לנשואות ולמחפשות מזלן. הנשים גמלו לי באותה מטבע.
אשתי, נעמה, איכשהו לא שמה לב. לפחות, לא שמעתי ממנה אף פעם תלונות או סצנות דרמטיות. מה גם, שמעולם לא הזנחתי אותה.
יום אחד, זרימת האהבה הפרועה שלי נעצרה בגללה. יעל. היא כבשה אותי ביופי ובחוכמה שלה! את כל זמני הפנוי ביליתי רק איתה (חוץ מכמובן מאשתי). ליעל היה בעל, ממנו ביקשה להתגרש מדי פעם. בשבילה הייתי עולם ומלואו, משב רוח רענן. שלוש שנים נמשך הרומן בינינו.
בינתיים, בתי אפרת כבר גדלה. אחרי התיכון טסה לארה”ב במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים. וכך, מעולם לא חזרה ישראל, התחתנה עם אמריקאי בלוס אנג’לס, וילדה שלושה ילדים. היא הייתה עמוסה, וביקשה עזרה מאיתנו, הוריה. לבעלה של אפרת היה רק אבא, דניאל, אמו נפטרה.
אני ונעמה טסנו ללוס אנג’לס, טיפלנו בנכדים כ־שנתיים. אבל לא הצלחתי לשבת בשקט, ובאיזשהו שלב הרגשתי שאני חייב לשוב לישראל. אשתי, נעמה, לא הבינה למה? לא סיפרתי לה דבר, פשוט נסעתי. חזרתי לארץ ומיד הלכתי אל יעל.
הנה אני, קחי אותי! אין לי חיים בלעדייך! תגידי ואני נשאר! את כישפת אותי, יעלי!
עמית, שכחת? אני, במקרה, עדיין נשואה. שמחה לראות אותך, לא יותר מזה
התגובה של יעל הלמה בי. לא ציפיתי לסירוב ממנה. מושפל ומובס, חזרתי למשפחה, ללוס אנג’לס. ושם חיכה לי הפתעה.
עמית, אני ודניאל החלטנו לקשור את גורלנו ביחד. אני לא חושבת שיש לך מה להאשים אותי. אני משחררת אותך. את הנכדים נגיד בלי עזרתך. ובכלל מה תוכל ללמד אותם? התגרתה נעמה.
את ידעת עליי כל הזמן? התפלאתי.
ברור! ידידים טובים תמיד דאגו לספר לי חייכה לעברי נעמה.
חזרתי לישראל, לדירה הישנה. שוב פניתי ליעל.
יעלי, אולי תשני דעתך? ננסה לבנות משהו ביחד? ניסיתי.
לא! אתה זרקת אותי, הלכת לאמריקה. אל תצפה שאחכה לך. ודע לך מי שעזר לי לצאת מהדיכאון זה היה דווקא בעלי! עמית, נגמר בינינו. יעל הייתה נחרצת.
נשארתי לבד. נעלתי את הבית שלושה ימים. לא יצאתי אפילו למכולת.
בתום שלושה ימים נשמעה דפיקה בדלת. מולי עמדה אישה צעירה.
שלום, דודי עמית! אתה זוכר אותי? אני מירה, חברה טובה של אפרת. איך היא?
בסדר. את מירה? אני זוכר… עניתי אדיש ופיהקתי.
עמית, יש לך אולי קצת מלח? אתה הרי שכן שלי… העזה סוף סוף לבקש.
התבוננתי היטב במירה, ידידת הבת. נעימה וחמודה מאוד.
בואי, מירה, הכנסי. נשתה יחד תה. קמתי והכנתי.
עמית! היא צחקה, אני מאוהבת בך מאז הנעורים. מבחינתי היית תמיד אידיאל. כן, הייתי נשואה, אבל אתה תמיד היית תפוס… חיכיתי. והתמדתי. סוף סוף הגיע הזמן שלי!
לי 56. למירה 33.
ועכשיו אנחנו מחכים לתינוק חדש למשפחהבהתחלה צחקתי ואמרתי, “מירה, אל תתלי תקוות באנשים כמוני. אני חולף, כמו סופה. האהבה שלי לא להיטמע בה.” אבל היא התעקשה. בעיניה היה ערבוב של ילדותיות עיקשת וסבלנות עקשנית.
ובלילה ההוא, ישבנו יחד על הספה, ספל תה ופירורים של עוגיות. היא סיפרה על חלומותיה, על נישואיה שהתפרקו, על כל השנים שבשקט הביטה בי מהצד. היא לא דרשה מעולם “בלעדיות” הציעה לי ידידות שאין בה רכושנות.
הרגשתי שהתבגרתי בלי דרמות, בלי מכתבים בוערים, בלי דמעות. רק חיבה נעימה, קשובה, אפשרות מוזרה להתחיל דף חדש דווקא כשדפים קודמים קרועים ומוכתמים.
בחצי צחוק ובחצי רצינות אמרה, “לא רוצה להיות עוד אחת מהרשימה שלך. אבל אולי, עמית, דווקא ממך למדתי שהאהבה לא נגמרת, היא פשוט משנה צורה. תן לה פעם אחת לנוח, להיות שקטה.”
וכך, מצאתי את עצמי מציע לה להישאר לארוחת ערב, בלי הכריזמה, בלי כיבושים רק אני, שחוק, פגיע, קצת בודד. ולמרבה הפלא, זה הספיק. היא חייכה ואמרה: “אהבה שאינה נגמרת לפעמים היא מתחילה בדיוק אחרי שכל השאר נגמר.”
