שמי הדר. אני מהנדס תוכנה, יש לי שתי תארים שניים, ואני מנהל צוות שעובד על פרויקטים עבור חברות מארצות הברית.
אבל למשפחה של אשתי, ירדן, תמיד הייתי “הבחור מהשכונה שהיה לו מזל”.
ירדן באה ממשפחה שאהבה לדבר על “שורשים ומסורת”, אבל חיו עם יותר יומרה מהמציאות. שם משפחה ותיק, בית גדול ומקרר ריק.
אהבתי אותה כי בהתחלה היא נראתה אחרת צנועה, רגילה, עם רגליים על הקרקע. אבל קשה לברוח מהמקום שממנו באת.
שלוש שנים היינו נשואים. שלוש שנים שמעתי את ההערות של אמא שלה, תמר:
“הדר, אתה מדבר בקול רם מדי.”
“הדר, החולצה שלך בולטת מדי, כאן אוהבים צבעים רגועים.”
“הדר, תעבור למטבח, כי העוזרת לא הגיעה, ואתה הרי יודע לטפל בדברים כאלה.”
בלעתי הכול למען השקט בבית. וחוץ מזה, אם להיות כנה, בחשבון הבנק שלי היו יותר שקלים ממה שלכל המשפחה שלהם ביחד. אבל מעולם לא אמרתי להם. לא חיפשתי כבוד שיקנו אותו במספרים.
הכול השתנה בערב חג החנוכה.
העסק המשפחתי של חמתי עמד לקרוס. הם היו צריכים משקיע, מישהו שיציל אותם.
תמר החליטה לארגן ארוחת ערב חגיגית בבית הישן שלהם. האורח המרכזי היה מר כהן, משקיע מחו”ל רציני, חזק, תובעני.
הגעתי עם חולצה ירוקה מכותנה, שהרגשתי בה מעולה.
כבר כשנכנסתי, תמר סקרה אותי במבט מלמעלה למטה.
מה זה? הידקה שפתיים. אתה נראה כמו חנוכיה בחג.
זו כותנה עניתי בשקט.
לא משנה. הדר, יש לנו בעיה. הקייטרינג פישל, אין לנו מלצריות. ומר כהן אדם תובעני מאוד.
הבטתי בירדן. היא שתקה, התבוננה ברצפה.
אז? שאלתי.
תמר נאנחה:
אי אפשר שנציג אותך כבן הזוג של ירדן. אל תקח את זה לא נכון, פשוט אין לך סגנון מתאים. מר כהן עלול לחשוב שירדן התחתנה פזיזות. זה יפגע בעסקה.
זאת הייתה סטירה שנאמרה בחיוך.
ירדן? פניתי אליה.
היא בלעה רוק.
הדר בבקשה. רק הלילה. אנחנו חייבים את ההשקעה. אמא אומרת שזה מהלך אסטרטגי. מבטיחה נתקן הכל אחר כך.
מה אתם רוצים שאעשה?
אז תמר הוציאה משקית פלסטיק חולצת מלצר.
תוכל ללבוש את זה? תגיש יין ונשנושים, בשקט, בלי דיבורים מיותרים. נגיד שירדן רווקה.
עמדתי שם, מפתחות ביד. יכלתי ללכת. להשאיר אותם להסתדר לבד.
אבל אז ראיתי את האחות של ירדן, מחייכת בזחיחות. ראיתי כמה נחת עושה להם להעמיד אותי “במקום”.
ונשארתי. לא מרצון להיכנע. אלא מסקרנות עד לאן יגיעו.
בסדר אמרתי. בואו נתחיל.
לבשתי את החולצה, אספתי את השיער, ויצאתי עם מגש.
האורחים הגיעו. אני הגשתי. “תודה, צעיר,” אמרו הקרובים, לא מזהים אותי. עבורם, התלבושת חזקה מהזיכרון.
בתשע הגיע מר כהן. יציב, מרשים, בטוח בעצמו.
ברגע שנכנס לדיבורי עסקים, הביט סביב עד שמבטו ננעל עליי. כיווץ עיניים, כאילו מנסה להיזכר.
הניח את כוסו, קטע את תמר באמצע, וניגש ישר אליי.
השקט היה מוחלט.
מהנדס רובינשטיין? שאל.
חייכתי.
ערב טוב, מר כהן. כנראה שהערב העדיפו שאניח את כל התארים בצד.
הוא חייך בענק.
לא ייאמן! הדר רובינשטיין בכבודו ובעצמו! האיש שהציל לנו את הסניף בטוקיו לפני שנתיים. אם הוא בצוות אני משקיע מיד!
חמתי החוירה. ירדן התכווצה בכיסא.
אתם מכירים? הצליחה תמר לגמגם.
מכירים? צחק כהן עילוי בתחומי. למה המלצר?
הנחתי את המגש בשקט.
כי ה”משפחה” שלי החליטה שאני לא מספיק מתאים להיות בן זוג הערב. ביקשו שאתחפש. ככה אצלם נראה ייצוגיות.
פניו של כהן התקדרו באי שביעות רצון.
במקרה כזה פנה אל המשפחה אין מה לדבר הלאה. אני לא משקיע אצל אנשים שלא מעריכים את הקרובים שלהם.
ואז פנה אליי:
הדר, אשמח להזמין אותך לארוחת ערב אחרת. יש לי הצעה לפרויקט שיכול לעניין אותך.
הבטתי בירדן.
אז? באה?
היא חשבה רגע:
הדר אל תעשה הצגות. זה חשוב לנו
הסרתי את טבעת הנישואין. שמתי אותה בכוס של תמר.
אין פה הצגה. יש סיום.
ויצאתי, עדיין בלבוש מלצר אבל בחיים לא הרגשתי חופשי יותר.
הגירושין היו מהירים. העסק המשפחתי נפל. את הבית הם איבדו.
אני טסתי לעבוד בחו”ל. שם אף אחד לא מחייב אותי להסביר את עצמי, או לשים מסכות.
ומה עם ירדן? שלחה מיילים, מתנצלת; אומרת שאהבה אותי, שאני הכי חשוב.
אני עונה רק דבר אחד:
“את העדפת לידך דמות מומצאת של מלצר. אני באמת ואת זה אי אפשר לקנות.”
