היינו כל כך קרובים כשנישאנו. עשינו הכול ביחד. היינו ישנים מחובקים, צופים בטלוויזיה במיטה, יוצאים לטיולים בשבת, מתגלגלים מצחוק מכל שטות. הקרבה הייתה חלק מהחיים שלנו לא תמיד מתוכננת, הרבה פעמים פשוט קרתה. הרגשתי אהובה, נחשקת, נבחרת.
עם השנים, נשארה בינינו אינטימיות, אבל מסוג אחר. הנשיקות הארוכות נעלמו והפכו לחפוזות, כמעט אוטומטיות. החיבוקים הפכו למגע חולף. התחלנו ללכת לישון מוקדם, עייפים. הוא הסתובב אל הצד שלו. בהתחלה עוד התקרבתי אליו, נוגעת ביד שלו, בגב, מחפשת את כף ידו. הוא היה ממלמל שהוא עייף, שמחר, שעכשיו זה לא הזמן. הייתי מבינה.
והשגרה לא השתנתה. המשכנו לאכול יחד ארוחת ערב, לדבר על יומנו, לחלוק את אותה מיטה, אבל שום דבר מעבר. התחלתי לשכב ולחכות אולי הפעם הוא יתחיל. זה לא קרה. בהתחלה זה כאב, ואז התביישתי אפילו להגיד. ביני לבין עצמי התחלתי לחשוב שאולי הבעיה בי, שאולי אני מפריזה.
החיים שלנו הפכו להרגלים. מתעוררים יחד, שותים קפה שחור במטבח, הולכים יחד לארוחות משפחתיות. הוא משתף אותי במה שעובר עליו, אני מספרת על שלי. ישנים גב לגב. התחלתי להחליף בגדים מהר לידו, בלי להתאמץ. הפסקתי ללבוש פיג’מות יפות. הפסקתי להרגיש שכל הגוף שלי יכול לעניין מישהו.
ניסיתי לדבר על זה כמה פעמים. שאלתי אותו אם הוא כבר לא נמשך אליי. הוא אמר שזה לא זה, שפשוט אין לו חשק, שזה קורה עם השנים, שהאהבה היא חברות וכבוד. הנהנתי, אבל בפנים הרגשתי ריקנות, כאילו משהו חשוב מאוד חסר, ולא ידעתי איך לבטא את זה בלי להרגיש אשמה.
עם הזמן שכנעתי את עצמי שזה בסדר. יש זוגות שחיים כך, אמרתי לעצמי. כל זמן שאין מריבות, זה בסדר. התרגלתי להתחבק רק באירועים משפחתיים. התרגלתי לא לצפות, לא לרצות. ניסיתי למחוק את החלק הזה שבי, שלא ארגיש דחויה.
עברו שנים והמשכנו להיות “מאוד קרובים”. תמיד ביחד, תמיד מסודרים. אף אחד לא ידע שלא נוגעים בי כבר חמש עשרה שנה. אפילו אני כבר שכחתי איך זה להרגיש אישה ליד מישהו. הפכתי להיות הרגל, משענת, נוכחות. לא תשוקה.
ביום שבו אמר לי שהוא עוזב בשביל אישה אחרת, לא קלטתי כלום. הוא אמר שיחד איתה הוא מרגיש חי, נחשק, מחובר. לא צעקתי, לא התווכחתי. הוא פשוט אמר. ופתאום הבנתי הוא לא הפסיק להרגיש. הוא פשוט הפסיק להרגיש איתי.
היום, כשאני חוזרת אחורה, אני מבינה שהכי כאב לא היה שהוא הלך. מה שכאב באמת היה זה שהתרגלתי לאט לאט לחיות לצד מישהו שכבר לא ראה בי אישה והוא הצליח לשכנע אותי שזה נורמלי.
