אני מתבייש לקחת אותך לאירוע, דניאל אפילו לא הרים את העיניים מהטלפון. יהיו שם אנשים. אנשים נורמליים.
שירותי קייטרינג
נעמה עמדה ליד המקרר עם שקית החלב ביד. שתים-עשרה שנות נישואים, שני ילדים. ופתאום הוא מתבייש.
אני אלבש את השמלה השחורה. זו שאתה בעצמך קנית לי.
זה לא קשור לשמלה, סוף סוף הוא הביט בה. זה את. הזנחת את עצמך. השיער, הפנים… את פשוט לא נראית. ואמיר יבוא עם אשתו, היא סטייליסטית. ואת… את כבר מבינה לבד.
תכשיטים לגברים
אז אני לא אבוא.
טוב מאוד. אגיד שיש לך חום. אף אחד לא יגיד מילה.
הוא נכנס להתקלח, וְנעמה נשארה קפואה באמצע המטבח. בחדר הסמוך הילדים ישנו. יאיר בן עשר, תמרה בת שמונה. משכנתה, חשבונות, פגישות הורים. הבית בלע אותה, ודניאל התחיל להתבייש בה.
הוא השתגע לגמרי? עידית, החברה הספרית, הביטה על נעמה כאילו סיפרה לה על סוף העולם.
מתבייש לקחת את אשתו לאירוע? מי הוא בכלל?
מנהל המחסן. קיבל קידום.
ועכשיו את כבר לא מתאימה? עידית מזגה מים רותחים לקומקום בתקיפות וזעם. תקשיבי לי. את זוכרת מה עשית לפני הילדים?
הייתי מורה.
לא העבודה, אני מתכוונת- את הכנת תכשיטים. מחרוזים. עדיין יש לי את השרשרת עם האבן הכחולה שלך. כולם שואלים איפה קניתי אותה.
נעמה חייכה מהרה. אבנטורין. היא היתה יושבת בערבים, מחברת חרוזים, בזמן שדניאל עוד היה עצור מבט בה בהתפעלות.
זה היה מזמן.
היה, אז אפשר שוב, עידית התקרבה. מתי האירוע הזה?
בשבת.
נפלא. מחר תבואי אליי. אני אעשה לך פן ואיפור. נתקשר לנועה יש לה שמלות. את התכשיטים תביאי בעצמך.
עידית, הוא אמר
שיגיד מה שהוא רוצה. את מגיעה לאירוע, ובסוף הוא ייראה את מי איבד.
נועה הביאה שמלה בצבע שזיף, ארוכה, כתפיים חשופות. מדדו שעה, תיקנו, מדדו שוב.
לצבע כזה צריך תכשיטים מיוחדים, נועה הסתובבה סביבה. כסף לא מתאים, גם זהב לא.
נעמה פתחה את קופסת התכשיטים הישנה. בתחתית, עטוף במטפחת רכה, שכב הסט שרשרת ועגילים. אבנטורין כחול, עבודת יד. היא יצרה אותם לפני שמונה שנים, לאירוע מיוחד שבסוף לא התקיים.
אלוהים, זה יצירת מופת, נועה נשמה. עשית לבד?
כן.
עידית עשתה לה תסרוקת גלים רכים, עדינים. איפור מחמיא, אבל מאופק. נעמה התלבשה, הרכיבה את התכשיטים. האבנים נגעו בצוואר ברכות, עם כובד קל של משמעות.
לכי תראי, נועה דחפה אותה לעבר המראה.
נעמה התקרבה. פתאום היא כבר לא היתה אותה אישה ששטפה רצפות ובישלה מרקים שנים. היא היתה היא. כמו שהיתה פעם.
המסעדה על הטיילת, האולם ממולא שולחנות, חליפות, שמלות ערב, מוזיקה. נעמה נכנסה מאוחר, בדיוק כמו שתיכננה. הגיע רגע של שקט בחדר.
דניאל עמד ליד הבר, צחק על משהו שמישהו אמר. כשראה אותה פניו התקשו. היא עברה על פניו, לא הביטה בו, התיישבה בשולחן רחוק. זקופה, שלווה, הידיים שלה מונחות ברוגע על ברכיה.
סליחה, המקום הזה פנוי?
גבר בן ארבעים וחמש בערך, חליפה אפורה, עיניים חכמות.
תכשיטים לגברים
זה פנוי.
אריאל. שותף של אמיר במאפיות. ואם מותר לשאול?
נעמה. אשת מנהל המחסן.
העיניים שלו עברו מתכשיטים אל פניה.
אבנטורין? עבודת יד, נכון? לאמא שלי הייתה אוסף כזה. נדיר למצוא כאלה.
אני הכנתי.
ברצינות? אריאל התקרב, בדק בקפידה. זה רמה. את מוכרת?
לא. אני… עקרת בית.
מוזר. עם ידיים כאלה אי אפשר להישאר בבית.
הוא היה לידה כל הערב. דיברו על אבנים, על יצירה, על איך החיים שוחקים משמיצים אותנו. אריאל הזמין אותה לרקוד, הביא לה יין מבעבע, צחק. נעמה שמה לב לדניאל שנועץ בה מבטים משולחנו, פניו כהות מזעם.
כשהיתה בדרך החוצה, אריאל ליווה אותה עד הרכב.
נעמה, אם תחליטי לחזור לתכשיטים תתקשרי, הוא הגיש לה כרטיס ביקור. יש לי אנשים שממש צריכים כאלה דברים. באמת.
היא לקחה את הכרטיס והנהנה.
בבית, דניאל לא שרד חמש דקות.
מה עשית שם בכלל? כל הערב עם האריאל הזה! כולם הסתכלו, מבינה? כולם ראו איך אשתי נתלית על מישהו זר!
לא הייתי תלויה, שוחחתי.
שוחחת! רקדת איתו שלוש פעמים! שלוש! אמיר שאל אותי מה קורה. התביישתי!
אתה תמיד מתבייש, נעמה הורידה נעליים, שמה במסדרון. מתבייש לקחת אותי, מתבייש שמסתכלים עלי. בכלל, יש משהו שבגללו אתה לא מתבייש?
תשתקי. חושבת ששמת על עצמך איזו שמלה ונהיית מישהי? את כלום. עקרת בית. חיה על חשבוני, מבזבזת את הכסף שלי, וכעת גם בונה על עצמה נסיכה.
פעם היא היתה בוכה. נעלמת לחדר השינה, מתחפרת בקיר. אבל משהו בפנים נשבר, או אולי דווקא הסתדר.
גברים חלשים פוחדים מנשים חזקות, אמרה בשקט וכל כך ברור. יש לך פוביות, דניאל. אתה מפחד שאראה כמה אתה קטן.
תלכי מפה!
אני מגישה גט.
הוא שתק. הביט בה, ובפעם הראשונה היו לו בעיניים לא כעס אלא בלבול.
לאן תלכי עם שני ילדים? מהתכשיטים שלך לא תתפרנסי.
אתפרנס.
בבוקר היא שלפה את הכרטיס וחייגה.
אריאל לא מיהר. נפגשו בבתי קפה, דיברו עסקים. הוא סיפר לה על אשת ידידה שמנהלת גלריה לעבודות יד, על זה שאנשים מחפשים משהו לא רגיל, שנמאס להם מהמוני.
את מוכשרת, נעמה. נדיר לראות כישרון עם טעם.
היא עבדה בלילות: אבנטורין, ישפה, קרנליאן. שרשראות, עגילים, צמידים. אריאל לקח את המוכנים לגלריה. אחרי שבוע התקשר הכל נמכר. היו עוד ועוד הזמנות.
דניאל יודע?
הוא כבר לא מדבר איתי.
ומה עם הגט?
מצאתי עו”ד. התהליך מתחיל.
אריאל עזר לה בלעדיות, בלי מחוות דרמטיות. סיפק קשרים, מצא דירה שכורה. כשנעמה ארזה מזוודות, דניאל עמד בדלת וצחק.
תחזרי אחרי שבוע. תזחלי אלי.
היא סגרה את המזוודה, יצאה בשקט.
חצי שנה. דירת שני חדרים בשכונה בקצה, ילדים, עבודה. הזמנות זרמו בלי הפסקה. הגלריה הציעה לה תערוכה. נעמה פתחה עמוד רשת, העלתה תמונות. עוד עוקבים, עוד תגובות.
אריאל היה מגיע, מביא ספרים לילדים, מתקשר. לא דחף, לא חקר, פשוט היה שם.
אמא, את אוהבת אותו? יום אחד שאלה תמרה.
אני אוהבת.
גם אנחנו אוהבים. הוא לא צועק אף פעם.
כעבור שנה, אריאל הציע נישואין בלי ברך, בלי שושנים. פשוט, בארוחת ערב, אמר:
אני רוצה אתכם איתי. שלושתכם.
נעמה הייתה מוכנה.
עברו שנתיים.
דניאל הלך בקניון. אחרי שפוטר, עבד כמחסנאי אמיר שמע מחבר לעבודה על ההתנהגות שלו ופיטר אותו אחרי שלושה חודשים. דירת חדר שכורה, חובות, בדידות.
הוא ראה אותם מחוץ לחנות תכשיטים.
נעמה במעיל בהיר, שיערה מסודר, על צווארה אותו אבנטורין. אריאל החזיק בידה. יאיר ותמרה צחקו, שיתפו בהתרגשות.
דניאל נעצר מול הויטרינה. ראה אותם נכנסים למכונית, איך אריאל פותח לנעמה את הדלת, איך היא מחייכת.
ואז הביט בבבואתו בזכוכית: מעיל מרופט, פנים אפרוריות, מבט עייף.
הוא איבד את המלכה. והיא למדה לחיות בלעדיו.
וזה העונש הכי נורא להבין מאוחר מדי מה בעצם היה לו.
