אני מתבייש לקחת אותך לאירוע אמר דניאל, אפילו לא הרים את העיניים מהטלפון. יהיו שם אנשים. אנשים נורמליים.
נעמה עמדה ליד המקרר, מחזיקה שקית חלב. שתים עשרה שנות נישואים, שני ילדים. והנה, הוא מתבייש בה.
אלבש את השמלה השחורה זו שאתה בעצמך קנית לי.
זה לא העניין של שמלה הוא סוף סוף הרים אליה עיניים זה את. הזנחת את עצמך. השיער, הפנים… הכול. תהיה שם ודים עם אשתו. היא סטייליסטית. ואת… את מבינה בעצמך.
אז לא אבוא.
חכמה. אומר שיש לך חום. אף אחד לא ישאל.
הוא נכנס למקלחת, ונעמה נשארה לעמוד באמצע המטבח. בחדר ליד ישנים הילדים. יאיר בן עשר, אביגיל בת שמונה. משכנתא, חשבונות, אסיפות הורים. היא היטמעה בבית הזה, ובעלה מתבייש בה.
מה, הוא השתגע? שאלה הדס, חברתה הספרית, מביטה בנעמה כאילו סיפרה לה על סוף העולם.
מתבייש באשתו באירוע? מי הוא בכלל?
מנהל מחסן. קיבל קידום.
ועכשיו אשתו לא מספקת? הדס מזגה מים רותחים לקומקום בעצבים. תקשיבי לי. את זוכרת מה עשית לפני הילדים?
הייתי מורה.
לא על העבודה אני מדברת. עשית תכשיטים. מחרוזים. עדיין יש לי את השרשרת עם האבן הכחולה ההיא. כל הזמן שואלים אותי מאיפה היא.
נעמה נזכרה. אבנטורין. הייתה יושבת ויוצרת תכשיטים בערבים, כשדניאל עוד היה מסתכל עליה בסקרנות.
זה היה מזמן.
אז תעשי שוב הדס התקרבה אליה. מתי האירוע?
בשבת.
מצוין. מחר את באה אליי. אני עושה לך תסרוקת ואיפור. נתקשר לעפרה יש לה שמלות. את התכשיטים תביאי את.
הדס, הוא אמר
שיילך עם מה שהוא אמר. את תגיעי לאירוע. ותראי איך הוא נבהל.
עפרה הביאה שמלה בצבע שזיף, ארוכה ועם כתפיים חשופות. מדדו אותה, תיקנו, הדקו בסיכות.
לצבע הזה צריך תכשיטים מיוחדים עפרה הסתובבה כסף לא מתאים. גם זהב לא.
נעמה פתחה תיבת עץ ישנה. בתחתית, עטוף בבד רך, היה סט שרשרת ועגילים. אבנטורין כחול, בעבודת יד. יצרה אותו לפני שמונה שנים, לאירוע מיוחד שמעולם לא קרה.
זה יצירת מופת עפרה השתתקה. זה את יצרת?
כן.
הדס עשתה לה תסרוקתגל רך, לא מתבלט. איפור עדין אבל מודגש. נעמה לבשה את השמלה, ענדת את התכשיטים. האבן הייתה קרירה וכבדה על צווארה.
תראי את עצמך עפרה דחפה אותה בעדינות מול המראה.
נעמה התקרבה. וראתה אישה שלא ניגבה רצפות ובישלה קובות שנים. היא ראתה את עצמה. ההיא שהייתה פעם.
המסעדה הייתה על הטיילת. האולם מלא שולחנות, חליפות, שמלות ערב, מוזיקה. נכנסה בכוונה מאוחר. לכמה רגעים, שקט השתרר.
דניאל עמד ליד הבר, צחק עם מישהו. כשראה אותה פניו קפאו. היא עברה לידו, לא הביטה בו, התיישבה בשולחן רחוק. גב זקוף, ידיים שלוות על הברכיים.
סליחה, המקום פנוי?
גבר כבן ארבעים וחמש, חליפה אפורה, עיניים חכמות.
פנוי.
עומר. שותפו של ודים בעסק אחר מאפיות. ואת, אם מותר לשאול?
נעמה. אשת מנהל המחסן.
הוא הביט בה, אחר כך בתכשיטים.
אבנטורין? זה עבודת יד. אמא שלי אספה אבנים. זה נדיר.
אני הכנתי.
באמת? עומר התקרב, בחן את השרשרת זו רמה גבוהה. את מוכרת?
לא. אני… עקרת בית.
מוזר. אנשים עם ידיים כאלה לא יושבים בבית.
כל הערב דיברו. על אבנים, על יצירה, על איך אנשים נתפסים בשגרה. עומר הזמין אותה לרקוד, הביא יין נתזים, צחקו הרבה. נעמה שמה לב למבט של דניאל מהשולחן שלו. כל פעם פניו היו כהים יותר.
כשיצאה, עומר ליווה אותה למכונית.
נעמה, אם תחליטי לחזור לתכשיטים תתקשרי הגיש לה כרטיס ביקור. יש לי קשרים. יש מי שצריך את זה באמת.
לקחה את הכרטיס והנהנה.
בבית, דניאל לא החזיק חמש דקות.
מה היה לך שם? כל הערב עם עומר! כולם ראו! ראו איך אשתי תלויה על מישהו אחר!
לא הייתי תלויה. דיברתי.
דיברת! רקדת איתו שלוש פעמים! ודים שאל מה הולך. הייתי ממש מובך!
אתה תמיד מובך נעמה חלצה נעליים ליד הדלת מובך לקחת אותי, מובך שמסתכלים. מתי לא התביישת?
תסתמי. מה, שמת איזה שמלה ואת כבר מישהי? את כלום. עקרת בית. יושבת לי על הכיסא, מבזבזת לי כסף, ועכשיו עוד עושה הצגות.
פעם הייתה בוכה. ניסגרת בחדר, שוכבת עם פנים לקיר. אבל משהו השתנה. או אולי חזר למקום הנכון.
גברים חלשים מפחדים מנשים חזקות אמרה בשקט. אתה מלא רגשי נחיתות, דניאל. אתה פוחד שאגלה מי אתה באמת.
תסתלקי מכאן.
אני מגישה בקשה לגירושים.
הוא שתק. הביט בה, ובעיניו היה לראשונה לא כעס, אלא בלבול.
לאן תלכי עם שני ילדים? לא תסתדרי מהחרוזים שלך.
אסתדר.
בבוקר הוציאה את הכרטיס והתקשרה.
עומר לא הזדרז. נפגשו בבתי קפה, דיברו על עבודה. סיפר לה על ידידה שמנהלת גלריה לאמנות ישראלית. העולם רוצה עבודת יד, נמאס לאנשים מהמונים.
יש לך כישרון ואופי, נעמה. זה נדיר.
התחילה לעבוד בלילות. אבנטורין, ישפה, קרנליאן. שרשרות, צמידים, עגילים. עומר היה אוסף את התכשיטים, מביא לגלריה. אחרי שבוע הכול נמכר. התחילו להזמין עוד.
דניאל יודע?
הוא לא מדבר איתי בכלל.
ומה עם הגירושים?
כבר איתרתי עו”ד. מתחילים.
עומר עזר. בלי רעש, בלי הרואיזם. רק קשרים, עזרה עם שכירות. כשהיא ארזה מזוודות, דניאל עמד בדלת וצחק.
תחזרי אחרי שבוע. תזחלי חזרה.
סגרה את המזוודה ויצאה, בלי לענות.
חצי שנה. דירת שני חדרים בקצה העיר, ילדים, עבודה. הזמנות זרמו. הציעו לה תערוכה בגלריה. פתחה עמוד ברשת, העלתה תמונות. העוקבים התרבו.
עומר בא, הביא לילדים ספרים. לא לחץ. רק היה שם.
אמא, הוא מוצא חן בעינייך? שאלה אביגיל.
מוצא.
גם לנו. הוא לא צועק.
כעבור שנה עומר הציע לה נישואין. בלי ברך ובלי ורדים. סתם בערב, אמר:
אני רוצה שתהיו איתי. שלושתכם.
נעמה הייתה מוכנה.
עברו שנתיים.
דניאל הלך בקניון. אחרי שפוטר, עבד כסבל ודים שמע על יחסו לאשתו מעובדים, והעיף אותו אחרי שלושה חודשים. חדר שכור, חובות, בדידות.
ראה אותם ליד חנות תכשיטים.
נעמה במעיל בהיר, שיער מסודר, על צווארה השרשרת הכחולה. עומר אוחז בידה. יאיר ואביגיל צוחקים, מספרים משהו.
דניאל נעצר ליד הוויטרינה. הביט בהם נכנסים לאוטו. עומר פתח לדנעה את הדלת. היא חייכה אליו.
הביט בהשתקפותו בזכוכית. מעיל מרופט, פנים עייפות, עיניים ריקות.
הוא איבד את המלכה. והיא למדה לחיות בלעדיו.
וזו הייתה עונשו הקשה מכול: להבין, מאוחר מדי, מה בעצם היה עליו לשמור.
