למה באת? אמא עמדת בדלת, פותחת אותה בקושי. איך אוכל להסתכל לאנשים בעיניים עכשיו? את לא בת שלי. רק עכשיו הפסיקו ללחוש, חצי שנה לא הלכנו עם אבא למכולת. למה באת, תגידי?
מי שם, חנה?
הבת הגדולה שלך הגיעה.
יעל?
אבא פתח את דלת העץ הכבדה עד שהצירים חרקו. הוא בחן את יעל בעיניו מלמעלה למטה. ליעל היה לא נעים.
תלכי לאן שבא לך, אני לא רוצה לראות אותך. ועוד עם בטן…
יעל שתקה, נושאת עיניים מקוות מתחת לפוני השחור והעבה. קיוותה שההורים ירחמו ויכניסו אותה. לא היה לה עוד לאן ללכת. מהעבודה זרקו אותה בגלל ההריון. לא היה לה כסף לשלם על החדר ששכרה אצל אישה בגבעתיים. כשאין שקלים אין קורת גג. אף אחד לא רצה להבין אותה. פחדה.
יעל ירדה מהמרפסת, עיניה מושפלות וידה תומכת בבטנה.
את לא תזיזי אותה, הסתובבה האם בפניה.
האב סגר אחריה את הדלת.
יעל התכווצה כולה, מתאפקת שלא לבכות. בפנים, העוברית שבבטן התפתלה, מרגישה את דאגתה. הנה כך חזרה הביתה, למשפחה…
השלג חרק תחת מגפיה, כאילו משתתף בצערה. יעל נעלה מאחוריה את שער הברזל והביטה לעבר חלון המטבח המואר. והווילון סגור.
במכולת השכונתית היה חמים. יעל נכנסה והתבוננה סביב. שום דבר לא השתנה שם. מימין דלפק והקופאית, דודה רחל, ומשמאל שני ויטרינות זכוכית וארון כחול עם מנעול.
תני לי לחם, בבקשה מיינה יעל בקפדנות כמה עשרות שקלים.
אה, סוף סוף חזרת!
יעל לא הרימה מבטה, פשוט חזרה: לחם, בבקשה.
קחי, על אף שבתור בן אדם אין לי זכות. אבל העבודה שלי היא למכור…
דודה רחל נתנה לה את הלחם, וכבר רצתה להוסיף משהו, אבל דלת החנות נפתחה ונכנסה זוג צעיר.
יעל עזבה את העיירה בפזיזות, עם הניירות ותיק קטן בדיוק כפי שחזרה אתו.
ניסתה להחביא את הלחם, אך הכיכר הייתה טרייה ונפוחה, בקושי נכנסה לתיק כאילו ביקשה שיאכלו אותה מייד.
הקופאית כבר החלה ללחוש על הלקוחה האחרונה אל מול הזוג, מרפרפת לכיוון יעל, אבל היא כבר לא שמעה. ניסתה לצאת מהחנות במהירות, לשכוח מהכול.
השלג התחיל ליפול, הרוח נרגעה. יעל תלשה חתיכה מהלחם, עצמה עיניים. לפחות הבעיה הזו נפתרה.
מאחורי המכולת נשענה על הקיר, עומדת, אוכלת בשקט, עיניה עצומות. הלחם הזכיר לה בית, זיכרונות, שמחה…
יעל? נשמע לפתע קול מולה.
היא פקחה עיניים בהפתעה.
שלום, הושיטה יעל את ידה עם הלחם, מזהה את הגב’ רבקה, סבתו של יהונתן.
מה את עושה כאן? מסתתרת?
המבט של האישה המבוגרת במעיל הפרווה והמטפחת החליק לבטנה.
אין לי לאן ללכת, ההורים זרקו אותי.
ושם, הצביעה אישה לצד, לא מצאת מנוחה?
יעל משכה בכתפיה.
בואי, לא שאלה עוד.
הלכה לדרכה, נתמכת במקל.
יעל עמדה רגע, נשמה עמוק והלכה בעקבותיה. לא חשבה כמעט כלום רק רצתה כבר לישון, כל כך עייפה היום.
את הבית שבקצה המושב יעל זכרה. בימי נעורים, היא ויהונתן רצו פעמים לסתרם בשדות, ליד הסוד הקטן שלהם. פעם יהונתן עצר לפני השער, הניף יד: סבתא, שלום, אעבור מחר.
שלום, הנהנה יעל, לא רצתה להיראות גסה.
סבתא של יהונתן ראתה את יעל כמה פעמים בלבד אבל קשה לשכוח אותה אחרי מה שהיה. עכשיו יעל רק רצתה לשוב אחורה, להשליך מעליה הבושה, להרגיש שוב בפיה את נשיקתו. לחזור לתקופה ההיא, של תמימות וחלומות…
…למה בכלל פנה אליה אלעד בתחילת חטיבת הביניים, לא היה ליעל הסבר. לא הייתה יפה במיוחד, שקטה, לא הייתה מצטיינת. אבל נענתה לחיזוריו. נעים להרגיש שאת מעניינת מישהו. ואלעד שמח, נשא את ילקוטה של הילדה הכחולה-עיניים והצמה הארוכה, ליווה אותה לבית. כך חברות הפכה לזוגיות רצינית. כבר התחילו לדבר על חתונה.
ההורים הסתכלו וחייכו, אך לא התנגדו.
כשאלעד יסיים צבא, נדבר על זה שוב.
אבל כבר החלו להיערך.
את יהונתן יעל הכירה במקרה. והכול התחיל ככה בפתאומיות.
היה חום כבד של מאי. יעל חזרה מהעיר, ביררה על הרשמה לאוניברסיטה. אלעד לא נסע איתה, עזר לאביו, כך שגם לא פגש אותה בדרך בחזרה. מהתחנה עד המושב כמה ק”מ ישר ברגל.
ירדה מהאוטובוס והלכה לאט. באוטובוס שרר חום כבד.
ענן כבד היה מאחוריה, ולפניה רק שדה דשא ירוק.
פתאום הברק הכה, יעל נבהלה, כיסתה את הראש בידיים.
הסתובבה. הענן התקדם מהר, חותך את השדה לשניים.
קיר הגשם התקרב. לבית הקרוב היה עוד מרחק. יעל הסתובבה לאן שרק יכלה. אין לאן. סביב רק שדה. טיפות גשם גדולות כבר החלו להכות בדרך. יעל שלפה מהתיק שקית, הכניסה לתוכה את הסנדלים והרימה מעל הראש.
הגשם התקרב. מאחוריה נדחק הקיר הרטוב. לא רצתה להסתכל. החלה להאיץ, ואז לרוץ ממש. קיר המים השיג אותה. במקביל, יד אחזה בה.
מכונית עמדה על הדרך, וצעיר הוביל אותה לדלת הפתוחה.
אני צופרת לך, את לא מסתובבת! אמר הצעיר בקול רם מעל הרעש. איזה גשם! פוחדת?
יעל התכווצה.
הוא הסיר את חולצתו, לקח מהאחורית של האוטו תיק עם בגדים יבשים.
קחי סוודר, אל תפחדי. גם אני מהמושב, לא זוכרת אותי? הבן של משפחת לויתן. יהונתן. עטף אותה בסוודר והתקרב עד שהסמיקה.
תתחממי רגע, יש לי עוד מעיל אך הוא מלוכלך… מהאוטובוס?
כן.
אני הייתי בעיר, לאסוף חלקי חילוף. למה את רועדת? שוב נגע לה בכתף, הפעם ברכות.
איך קוראים לך?
יעל.
יפה. יפה לך.
למה אנחנו לא נוסעים?
הגשם בדרך לכפר, כל הזמן ניסע בגשם. עדיף לחכות שתפסק.
יעל הנהנה, בצדק.
השיחה זרמה. הסתבר שיהונתן עובד עם אביו ברפת, אמו נפטרה כשהיה בכיתה ז’. נשאר רק עם אביו. המשיך לעבוד ולא הספיק לנסות להתקבל ללימודים. עבודה יש, מה עוד צריך?
הוא הוריד אותה הבית, חייך לשלום.
ויעל השיבה בחיוך.
הרגישו נכון להיפגש שוב. לא היה לה כזאת הרגשה עם אלעד. משהו מיוחד, חום כזה שבשיחה. גם כשאלעד עטף אותה דבר לא קרה בליבה.
כל הערב הילכה בחיוך חבוי ומבודד.
אמא שמה לב, שאלה שאלות אך מי יענה באמת? יעל הידקה כל פעם על כל מכונית חולפת אולי זה הוא.
היה לה רצון לראותו שוב, להרגיש את אותה קרבה.
אלעד בא בערב, אך יעל כבר לא רצתה להסתכל בעיניו. אספה אומץ והציעה: בוא נסיים כחברים. אתה תלך לצבא, אני למדים, ואם הגורל ירצה ניפגש שוב.
לא. מי יחכה לי?
מה אתה צריך את זה?
הרי אני אחריך מהתיכון…
אלעד התרגז, יעל לא שוחחה עוד, חזרה הביתה. לראשונה ראתה אותו כל כך עצבני. נבהלה.
מחרתיים הוריו של אלעד הופיעו. המריבה הייתה גדולה. אמא של אלעד צעקה וייללה, מאשימה את כולם. יעל ברחה לחצר, אחר כך הלכה בינות לשדות אל החורשה.
הלכה עוד ועוד עד שמצאה את דרכה לכביש המוביל ליישוב.
יעל, יעלה! קראה מישהי.
יהונתן נופף לה ביד.
יעל קפאה. אחר-כך נכנעה, רצה אליו, נעצרה לידו.
חשבתי שזו את. צריכה טרמפ?
לא. בבית אומרים עליי דברים, עזבתי.
למה?
נפרדתי מאלעד… אני כל הזמן חושבת עליך…
גם אני, מאז אותו יום. לא באתי כי אמרו שמתחתנת עם אלעד.
לא תהיה חתונה.
הוא התקרב, ליטף את שפתיה, חיבק.
עמדו כך הרבה זמן. יעל שבה הבית רק בלילה, כשאמא כיבתה את האור במטבח.
מה עשית, בת? שלוש שנים הייתם יחד, וזרקת אותו? איך אפשר?
אני אוהבת מישהו אחר. באמת.
מה? גם אבא יצא מהחדר. אני אראה לך אהבה! עכשיו את בבית עד הבחינות.
את יעל לא הצליחו להחזיק בבית.
נפגשה עם יהונתן בהסתר, כל רגע פנוי.
מצאו מקום מחבוא בשדות, מוסתר מהכביש.
עד שיום אחד גילו אותם. מישהו אמר לאלעד.
הם רבו, האלימות נראתה לכולם. שתי סבתות לחשו, השאר הביטו במריבה במדרון לנהר.
יהונתן ירד בעצמו, כולם ראו. החליק, נסוג, נפלו למים…
אביו של יהונתן הגיע בריצה וקפץ למים.
יעל, יעלי, רוצי, יהונתן שלך ואלעד רבו, יהונתן במים, אומרים שזה הסוף… עידית רצה וסיפרה בבהלה.
יעל הפילה את המשקה לפרחים בחצר ורצה בעקבות עידית. אנשים התאספו על שפת הנהר.
כבר הזמינו אמבולנס!
מה אפשר לעשות? אלעד יהיה בצרות…
כשהגיעו, האוטו כבר נסע קדימה. אבא של יהונתן העבירו לביה”ח…
יעל הרגישה את רגליה כבדות, צנחה לדשא.
מה?! שיחקת באהבה?! אחד איננו, השני ייקחו! אמו של אלעד עמדה מעל יעל ודמעה.
לא, לא זה כל מה שהצליחה לומר יעל.
חזרה הביתה, ונפלה על המיטה.
מה עשית?! אמא פרצה פנימה. איך יכולת?! מה עכשיו?!
ויצאה במהירות.
יעל לקחה את התיק, ארזה כמה דברים, אספה כמה מאות שקלים ויצאה דרך הגינה. תוך שעה כבר נסעה באוטובוס לעיר…
…לבית הקטן בקצה היישוב חזרה יעל עם רחל בערב, כשהשלג כבר הצטבר.
הברכיים שלי מרגישות את הסערה אמרה הזקנה, התיישבה והחלה לחלוץ נעלים.
אני אעזור הציעה יעל, בקושי כופפה עצמה.
לא צריך. אני אצלן־אשכב, צריך לזוז. באיזה חודש את?
פברואר אמורה ללדת.
עוד מעט… יהונתן האבא? שאלה הסבתא ומבטה חודר.
יעל לא הסיטה עיניים: כן.
בטוחה?
אין לי ספק.
טוב. אפרוס לך מיטה. מחר נראה מה נעשה.
הבית היה קטן, שתי חדרים. הריח היה מוכר יהונתן היה מביא לה פעם מאפה, של סבתא שלו.
יעל הסתובבה במיטה עד שעלה עליה חתול, נשכב ליד בטנה. ניסתה לגרשו אך הוא עקשן עצמה עיניים ונרדמה.
יעל התעוררה לריח בצק שמרים.
רוצה בורקס ריבה או עם תפוחי אדמה?
עם ריבה, אמרה יעל מתופפת על בטנה.
יהונתן לא סיפר את שמך, תמיד “סבתא”. אני מרגלית, יעלי. סבתא מרגלית צחקה מהמטבח. עוד מעט תלדי, שבוע נשאר.
ארבע!
ילדה תגיע לפני הזמן, מרגישה לי.
למה ילדה?
הלב מרגיש…
כעבור שבוע, בדיוק כפי שחזתה מרגלית, החלו הצירים. לפנות בוקר לבית חולים, בצהרים נולדה בת.
תודה, יעלי, לחשה הסבתא בחיוך מחזיקה בתינוקת.
על מה, שאלה האם הטריה.
על האמת. זו בת של יהונתן. אני זוכרת את אצבעותיו, גם היא הבוהן הזו, אף פעם לא אשכח. גם הוא ישמח.
מי?
יהונתן, מי עוד.
מה? התרוממה יעל.
ברור. מחר אודיע לו.
הוא חי? הוא חי?! דמעות נשרו מעיניה.
לא ידעת? הוא חי, חלש, אבל חי חיבקה אותה הסבתא.
אני מוכרחה לראותו, סבתא מרגלית. אני לא אשרוד הוא בכפר?
בוודאי, בבית. חוסי על בתך עכשיו, צריכה מנוחה.
יעל לא יכלה להפסיק לבכות.
כעבור ימים, חזרה יעל עם בתה למושב. הסבתא חזרה מהשוק עם אבא של יהונתן.
הנה. תראי. הדסה יהונתן! יפה?
אבא של יהונתן לא הביט ביעל. הביט בנכדה וחייך.
רשומה על שם יהונתן?
בטח. ראי את האצבע אמרה בגאווה.
תודה, יעל. על הנכדה. יהונתן עדיין לא יודע. ניסע?
כן. אני מוכנה.
יעלי, ההורים שלך שמעו שילדת, שאלו מתי לבוא, אמרה סבתא.
אחר כך. עכשיו לא מתאים.
על המדרגה עצרה יעל.
אבא של יהונתן נכנס ראשון, חלץ נעליים, לקח את התינוקת והצביע על החדר.
יעל צעדה איטית, רגלה כושלות. ראתה אותו. שוכב ליד חלון, מתבונן במשהו בנייד.
יהונתן צעדה אליו ידה מושטת.
הוא לפתע חייך, לא ציפה, וחיבק אותה.
הנה, אבא קח בת.
מי?! איזו בת?!
שלך קרא האב בגאווה הדסה יהונתן! יפה?
הסבתא והאבא עם הנכדה יצאו למטבח. יעל התישבה ליד יהונתן ונשמה עמוק.
לא ידעתי, יהונתן, שלא מתת… איש לא אמר כלום. אבל עכשיו לא אלך יותר מכאן.
אל תלכי. כל-כך מאושר אני. לידך, וליד הבת שלי…
הסיפור הזה נשאר בלבנו, כמו טעם של לחם טרי בחורף קר של החיים.
