למה באת? אמא החזיקה את הדלת, כמעט לא פתוחה. איך אסתכל עכשיו לאנשים בעיניים? את כבר לא הבת שלי. רק עכשיו הפסיקו לדבר, חצי שנה לא יכולנו להיכנס עם אבא אפילו למכולת. למה באת? הא?
מי שם, גאליה?
הבת הגדולה שלך חזרה.
אילנה?
אבא פתח את הדלת הכבדה מעץ כך שהצירים חרקו. עיניו עברו על בתו מלמעלה למטה. אילנה הרגישה קטנה מאוד.
לכי לאן שאת רוצה, אני לא רוצה לראות אותך. ועוד ככה עם בטן.
אילנה שתקה, עיניה מביטות מבעד לפוני השחור בתקווה. חשבה שאולי ההורים ירחמו ויכניסו אותה. לא היה לה עוד לאן ללכת. פיטרו אותה מעבודתה כשהיתה בהריון. לשלם עבור הדירת חדר ששכרה מאישה לא היה לה. אין כסף אין קורת גג. איש לא רצה להבין את מצבה. היא פחדה.
אילנה ירדה מהמרפסת, עצרה, מחבקת את בטנה.
את לא תזיזי אותי, אמא סובבה את גבה.
האבא סגר את הדלת אל הבית.
אילנה התקפלה כולה כדי לא לפרוץ בבכי. התאפקה. התינוק בבטנה התהפך בלחץ הרגשות. כך, חזרה לבית ילדותה…
השלג קרקש תחת מגפיה בכאב. אילנה סגרה אחרי עצמה את שער הגינה והביטה בחלון המטבח, שם היה עוד אור. הווילונות היו סגורים.
במכולת הקטנה של השכונה היה חמים. אילנה נכנסה והביטה סביבה. שום דבר לא השתנה. מימין הדלפק עם הפרודוקטים ודבורה המוכרת, משמאל שני מקררים וכוננית כחולה עם מנעול.
תתני לי לחם, בבקשה, אילנה ספרה שקלים בארנק.
אה, את חזרת!
אילנה לא הרימה את עיניה, חזרה בלחש:
לחם, בבקשה.
קחי. אמנם אין לי זכות מוסרית למכור לך, אבל העבודה שלי למכור…
דבורה נתנה לה את הלחם ורצתה להוסיף עוד משהו כשנכנסה זוג צעיר.
יצאה אילנה מהכפר בחופזה, עם תיק קטן ומסמכים. עם אותו תיק היא גם חזרה.
היא ניסתה להסתיר את הלחם, אך הכיכר הגדולה הטרייה פשוט לא נכנסה לתיק ונדמה היה שהיא קוראת לה לאכול אותה מיד.
דבורה התחילה לרכל עם הזוג, מצביעה בעיניה לכיוון אילנה, אך היא כבר לא שמעה, ליבה התרוצץ רק לברוח.
השלג התחיל לרדת שוב, הרוח שככה. אילנה שברה פיסה מהלחם עצממות עיניה. בעיה אחת לפחות הוסרה מהלב.
היא הסתתרה מאחורי המכולת ושעינה אל הקיר. כך עמדה, שוברת פיסות מהלחם הטרי ועוצמת עיניים. הריח היה של בית, של זיכרונות, של אושר…
אילנה? קראה פתאום קול מולה.
היא פקחה עיניים וקפאה בהפתעה.
שלום, לחשה, מזהה באישה את סבתא של רועי.
למה את מתחבאת כאן?
המבט של האישה המבוגרת במעיל טלאים וכיסוי ראש ירד לכיוון הבטן.
אין לי לאן ללכת, ההורים סילקו אותי.
ושם? הצביעה האישה גם שם לא נקלטת?
אילנה משכה בכתפיה.
בואי, ולא שאלה עוד.
היא הלכה לאיטה, נשענת על מקלה.
אילנה עמדה עוד רגע, נשמה עמוק והלכה אחריה. בלי מחשבות. רצתה לישון, כל כך היתה עייפה.
את הבית הקטן שבקצה המושב זכרה. עם רועי רצה פה בשדות, אל הפינה הסודית שלהם. זכרה איך רועי עצר ליד השער, הרים ידה וקרא:
סבתא, בוקר טוב, אבוא בבוקר.
שלום, הנהנה אילנה בנימוס.
סבתא של רועי ראתה את אילנה רק פעמים ספורות, אך לא שכחה אותה לאחר מה שקרה. עכשיו כל-כך רצתה אילנה לחזור אל העבר, להסיר ממנה את הבושה ולחוות שוב רגע של שמחת נעורים.
…למה פתאום נמשך מיכאל אחרי אילנה בכיתה ט’, לא ידעה. היא לא היתה יפה במיוחד, שקטה, לא תלמידה למופת. אבל את חיזוריו קיבלה. ואיך אפשר לסרב? היה נעים להרגיש שמישהו מחבב אותך. ומיכאל היה מאושר, סחב לה את התיק, ליווה עד הבית. כך נולדה ידידות שהפכה לקשר רציני בעיני שניהם. כבר דיברו על חתונה.
ההורים חייכו, אך הסכימו.
כשמיכאל יחזור מהצבא, נדבר.
בינתיים כבר התחילו לאגור.
עם רועי, אילנה הכירה במקרה. זה היה באמצע סופת קיץ.
שבת חמה. אילנה חזרה מהעיר, הלכה לברר בנוגע להרשמה ללימודים. מיכאל לא הצטרף, עזר בבית. מהתחנה לכפר כמה קילומטרים בשדה.
אילנה ירדה מהאוטובוס והלכה באיטיות. באוטובוס היה מחניק, חם.
הענן היה מאחור, מולה שדה ירוק.
פתאום הברק היא נבהלה, כיסתה ראשה בידיים.
הסתובבה. ראתה ענן מתקרב, מחלק את השדה לחלק רטוב ויבש.
קיר של גשם התקרב. לא היה היכן להסתתר. התחילה אילנה לרוץ. טיפות גדולות כבר התחילו להכות באדמה. שלפה מהתיק שקית, הניחה בה את הסנדלים ופרשה אותה מעל הראש.
הטיפות מילאו את האוויר. מאחוריה התקרב הגשם החזק. פתאום הרגישה יד חמה תופסת בידה.
הסתובבה. רכב עצר בדרך, ורועי, צעיר שזוף עם עיניים טובות, קרא מעבר לדלת:
סימנתי לך שתעלי, לא שמעת! איזה גשם! נבהלת?
הוא הוריד מעצמו חולצה, נתן לה באדיבות וזיהה:
אל תפחדי, אני מהשכונה, לא זוכרת אותי? הבן של קובי הנגר רועי. עטף אותה בחולצתו, קרוב כל-כך, שאילנה הסמיקה.
תתחממי. היתה לי גם מעיל, אבל הוא מלוכלך… מהאוטובוס הגעת?
כן.
בואי נמתין כאן, הענן בדרך לכפר. תראי, תיכף יעבור.
אין לה מה לומר. כן, צודק. קצת מביך.
התחילו לדבר. התברר שרועי עובד עם אביו ברפת, אמא שלו נפטרה כשהיה בכיתה ז’. ככה הם שניהם, לא הלך ללמוד, נשאר לעזור בבית.
ליד הבית של אילנה עצר, חייך בחום.
כל אותו ערב אילנה לא חדלה לחייך, שקועה במחשבות.
אמא שמה לב לשינוי, שאלה, אך אילנה לא ענתה. עכשיו בכל רכב שעבר חיפשה בעיניה אולי זה הוא?
כמה רצתה לראותו שוב…
בערב ביקרה אותה מיכאל אבל אילנה לא יכלה להביט לתוך עיניו. אזרה אומץ והודיעה “אנחנו צריכים להיפרד…”
למה? מיכאל הופתע.
אתה תתגייס ואני אלך ללמוד. נפגש כחברים, ואם הגורל ירצה, נתחתן כשניפגש שוב, ניסתה להסביר.
לא, לא מסכים. מי יחכה לי?
לא חייבים.
מאז כיתה ט’ אני אחריך… ואת כך פשוט…
אילנה לא דיברה איתו עוד, חזרה הביתה. לראשונה ראתה בו זעם.
למחרת באו לבית הוריו של מיכאל. היה ריב אדיר. אמא של מיכאל צעקה, מאשימה את כולם. אילנה יצאה לחצר, אחר כך ברחה לשדות.
הלכה והלכה, עד שמצאה את עצמה בדרך אל הכפר.
אילנה! אילני! נשמע קול מוכר.
רועי נופף לה מהדרך.
עמדה רגע, ואז הבינה לא יכולה עוד. בהתחלה הלכה לקראתו, ואז רצה. נעצרה לידו. הוא הביט בה.
זיהיתי אותך מרחוק. רוצה שאקח אותך?
לא, היה ויכוח בבית, עזבתי…
למה?
נפרדתי ממיכאל… אני חושבת עליך כל הזמן…
גם אני. מאז אותו יום. לא באתי, שמעתי שיהיה לך חתונה עם מיכאל.
אבל לא תהיה.
הוא רכן ונישק אותה, בעדינות, בחיבוק חם.
עמדו כך זמן. מאמינים שהכל יהיה טוב. אילנה חזרה רק בלילה, כשבמטבח כובו האורות.
מה עשית, ילדה? שלוש שנים אתם יחד ואז את נוטשת אותו. זה ייתכן?
אני אוהבת אחר, באמת, ענתה בגאווה.
מה? גם האבא הצטרף. אני אראה לך מה זה רומנטיקה. עד הבחינות בבית תשבי.
לא הצליחו להחזיק את אילנה.
פגשה את רועי כמה שיכלה, בסודיות, במקום שבו איש לא יראה.
אך בסוף ראו אותם, מישהו סיפר למיכאל.
היו מכות בין השניים, כולם ראו. שתי סבתות התנשמו, אחרים הסתכלו על הריב על התל ליד הנחל.
רועי ירד לבדו, כל הכפר ראה. פחז, כמעט נפל, ו… תהום.
אבא רועי, שהגיע בדיוק, הספיק רק לקרוא בקול. קפץ למים להציל.
אילנה! בואי מהר לנחל, מיכאל ורועי רבו, רועי במים! אולגה, חברתה, נפנפה ביד.
אילנה זרקה את המשפך ורצה. אנשים רבו על הגדה.
הזמינו מד”א כבר! נשמע מרחוק.
מה אפשר לעשות? צריך משטרה. מיכאל בצרות עכשיו…
כאשר אילנה הגיעה כבר לקחו אותו לבית החולים.
הרגישה רגליה כבדות, נשכבה על הדשא.
מה עשית! אחד הלך, ואת שלי יקחו! אמא של מיכאל עמדה מעליה, בוכה.
לא, לא… לחשה אילנה.
חזרה הביתה, נפלה על המיטה.
מה עשית?! אמא פרצה פנימה, זועמת. איך יכולת?! מה עכשיו יהיה?!
יצאה מהבית ונדדה.
לא חשבה. לקחה את התיק, מעט חפצים, מסמכים וכסף. אחרי שעה כבר נסעה באוטובוס אל העיר…
… לבית הקטן נכנסו אילנה והסבתא כשהחושך ירד. שלג ראשון כיסה את שדות המושב.
הרגליים, כל סופה חדשה מזכירה לי אותן, הסבתא התיישבה על הספסל, החלה להסיר את המגפיים.
אני אעזור, הציעה אילנה.
לא צריך. אחרת אתפנק לגמרי. חייבים להמשיך לנוע. באיזה חודש את?
בפברואר ללדת.
אז זה קרוב… של רועי? שאלה מבט אל עיניה.
כן.
בטוחה?
אין לי ספק.
בסדר. עכשיו אני מכינה מיטה, מחר נראה מה נעשה.
הבית קטן, שתי חדרים. ריחו מוכר לי עוגות של סבתא. רועי היה מביא לה לפעמים.
התגלגלה במיטה, עד שהחתול קפץ לידה, נשכב בצמוד לבטן. ניסתה להזיזו, הוא סירב נרדמה.
בבוקר העיר אותה ריח בצק טרי.
עוגות עם ריבה או עם כרוב תעדיפי?
עם ריבה, אמרה, לוחצת על בטנה.
הוא לא אמר איך קוראים לך… רק “סבתא”. אבל אני מרים, סבתא מרים, צחקה, הציצה מהמטבח. אוי, נראה שאת יולדת תוך שבוע.
למה? עוד ארבעה.
לא. הילדה תשבר מוקדם. לא רגועה לה שם.
למה ילדה?
הלב אומר…
כעבור שבוע, בדיוק כפי שסבתא מרים אמרה, הלידה החלה. על הבוקר לבית החולים, בצהריים נולדה בת.
תודה, אילנה, חייכה הסבתא עם התינוקת.
על מה? שאלה האם הטריה.
על אמת. זו הבת של רועי, אני זוכרת איך החזקתי אותו, וגם באצבע הקצרה ברגל אזהה מבין מיליון. הוא ישמח.
מי?
רועי. מחר אלך אליו.
מה?! הוא חי?! דמעות זלגו.
לא ידעת? ילדה שלי. כן, חי, חלש, אבל חי, חיבקה אותה סבתא.
חייבת לראותו, סבתא מרים, לא אוכל אחרת. הוא פה?
בטח. צריך מנוחה. תתני לחלב, תשמרי על עצמך. לא יברח עכשיו, צחקה הסבתא.
אילנה לא הצליחה לעצור את הדמעות.
לאחר זמן חזרה אילנה עם בתה לכפר. סבתא מרים רצה להביא את אביו של רועי.
הנה. תסתכל. תמר רועי בתך! איך זה נשמע?
האבא לא הביט באילנה. הביט בילדה ונשבר, חייך.
רשמתם על רועי?
בטח. תראה את האצבע, סבתא הציגה בגאווה את הבוהן ברגלית.
תודה, אילנה, על הנכדה. לרועי עדיין לא אמרתי. מוכנה לצאת?
מוכנה.
ההורים שלך יודעים שילדת, שאלו מתי לבוא, אמרה סבתא מרים.
לא עכשיו.
ליד הדלת עצרה כמה פעמים.
אבא של רועי נכנס ראשון, התיישב, לקח את הנכדה. אילנה נכנסה לאט, רגליה לא נשאו אותה. ראתה אותו. הוא שכב ליד החלון והביט בנייד.
רועי… שלחה ידיה אליו.
וגם הוא. חייך, לא ציפה. אילנה נפלה על צווארו, בוכה.
אז מה, אבא, קבל את הבת שלך.
מה? איזו בת?
שלך, אמר אביו. תמר. מתאים השם? תמר רועי?
סבתא מרים עם האבא והנכדה יצאו למטבח. אילנה התיישבה ליד רועי ונשמה עמוק, רגועה.
לא ידעתי שאתה חי, רועי… לא סיפרו. עכשיו אני לא אלך מפה לעולם.
אל תלכי. אני הכי מאושר. יש לי אותך ואת בתנו…
אם הלב התקשה בימים ההם, השלג ההוא, החורף, המילים שלא נאמרו הכל נמס עכשיו, מול החיבוק הזה. מזל שיש חיים חדשים, שמסכלים עלינו ומבקשים חיבוק חם.
—
השאירו תגובה, לחצו לייק, והירשמו לקבל עדכונים.
