לא הכרתי את תיאוריית הכסא, כשהייתי איתו. פשוט הייתי עייפה לא מהחיים, אלא מהלב. כל בוקר קמתי בתחושה שאני צריכה “להרוויח” את המקום שלי. כאילו אהבה זו בחינת בגרות יומיומית, ולא החלטתי מראש לצלוח אפילו חורף ברמת גן ביחד.
זה התחיל כבר בהתחלה. כשהיינו יוצאים, אני רוני לוין הייתי זאת שמתאמת את הלוז, מזיזה פגישות, דוחה מפגש עם חברות, מראש מסדרת משמרות, רצה מפתח תקווה לתל אביב רק כדי להספיק לראות אותו. ואלעד, הוא תמיד היה עסוק מכבי תל אביב, חבר’ה, עבודה, “צריך רגע לנוח”. וכשהוא סוף סוף הופיע, רוב הזמן היה עם הנייד ביד שולח הודעות, בודק סטורי, צופה בסרטון שישראלים מתלהבים ממנו. אני מדברת, והוא מפטיר “אהה”, בלי להרים את המבט מהמסך.
כשהעברנו את עצמנו לדירה ברחובות, חשבתי שהמגורים המשותפים ישנו הכול לטובה. לא רק שלא קרה, זה החמיר: אני מתניעה את הבוקר במירוץ, עובדת, חוזרת ומבשלת, מכבסת, מסדרת את הדירה כאילו מגייסת למילואים. הוא מגיע, שואל “מה יש לאכול?”, וחוזר לחדר לנוח. מבקשת שיהיה קצת שותף מקבל “אני עייף”, “אחרי זה”. וה”אחרי זה” הזה אף פעם לא הגיע.
זוכרת ערב אחד במיוחד. חורף, חולה, עם חום. מבקשת ממנו שיכין לי מרק. הוא מסתכל ואומר:
“את לא יכולה להזמין משלוח?”
קמתי לבד, רעדתי, בישלתי לעצמי מרק ובכיתי כשהערבבתי בסיר. בפעם הראשונה הרגשתי כאילו אני אורחת בבית שלי.
משפחתו אותו סיפור. בשבתות אצל אמא שלו בגבעת שמואל: אני מביאה קוסקוס, מכינה סלט, עוזרת להגיש, שוטפת כלים. אף אחד לא שואל איך אני, אם אני צריכה משהו. אף פעם הוא לא אומר:
“שבי איתי”
“בואי, תשארי כאן”
תמיד אני עסוקה, רצה בין הסירים, כמעט שקופה. פעם אחת, דודתו אמרה:
“נו, איזה שירותית היא…”
כולם צחקו. חייכתי. מבפנים הרגשתי כמו פוקחזית.
הכי כאב בימים שהיו חשובים לי. יום ההולדת שלי? תמיד אמר “נחגוג בפעם אחרת”. וה”אחרת” הזה, כמובן, כמעט אף פעם לא קרה. כשמדובר ביומולדת של חבר שלו יש זמן, יש כסף, יש אנרגיה. אני תמיד מאחור, מחזיקה את המתנה, מצלמת, מוחאת כפיים לרגעים של אחרים.
הזיכרון הכי חד שלי ארוחת ערב עם חבורה שלו. נכנסנו, הוא התיישב בראש שולחן, מדבר וצוחק. אני ישבתי על כסא בצד, כמעט ליד הקיר. אף אחד לא דיבר אליי. רק צפיתי בצלחות מסתובבות, צחוקים עוברים, מבטים מתחלפים, והרגשתי אני פה, אבל זה לא משנה.
חזרנו הביתה, אמרתי לו בבכי שאני מרגישה שקופה. הוא ענה:
“את מגזימה. את תמיד עושה דרמה.”
ופתאום הבנתי שגם לכאב שלי אין מקום.
אחרי שנפרדנו, חברה טובה דניאלה סיפרה לי על תיאוריית הכסא: “מי שאוהב אותך לא משאיר אותך ממתינה. הוא עושה לך מקום בלי שתבקשי.” המשפט הזה נתקע לי בראש כמו שוקולד במקפיא.
עברתי שוב על כל הזוגיות שלי כמו סרט. כל פעם שרציתי תשומת לב. כל פעם שחיכיתי להודעה. כל רגע שבו שתקתי כדי לא ליצור מבוכה.
קלטתי שעמדתי שנים עומדת ומאזנת רגשית, מנסה לא להפריע, לא להיות ‘יותר מדי’.
וזה לא רק איתו. זה גם עם חברות אני שומעת, אבל אף אחת לא שומעת אותי. עם משפחה מחפשים אותי כשצריכים משהו. בעבודה נותנת יותר ממה שמקבלת.
היום אני עדיין לבד, אבל כבר לא מרגישה קטנה.
כשאני נכנסת למקום, אני בוחנת אם אין לי מקום, אני יוצאת. אם אני צריכה לבקש תשומת לב, אני הולכת אחורה. אם גורמים לי להרגיש לא נעים רק כי אני קיימת אני לא נשארת.
כי סוף סוף אני מבינה: אני לא פה בשביל להתחנן לכסא.
אני ראויה לשולחן שבו הנוכחות שלי היא בול במקום.
