לא הכרתי את התיאוריה של הכיסא בזמן שהייתי איתו. אז רק הרגשתי עייפות. לא עייפות פיזית עייפות רגשית. הייתי מתעורר בכל יום עם התחושה שאני צריך “להרוויח” את המקום שלי. שזו אהבה שמותחת אותי כל יום מחדש, שמעמידה אותי למבחן.
כך זה היה מההתחלה. כשהיינו נפגשים, אני הייתי זה שמסדר את הלוח זמנים כדי לראות אותו. מבטל תוכניות עם חברים, מחליף משמרות, רץ ממקום למקום. אצלו תמיד היה משהו חשוב יותר משחק כדורגל, חברים, עבודה, מנוחה. וכשכבר נפגשנו, לעיתים קרובות הוא היה עם הטלפון ביד עונה להודעות, צופה בסרטונים. אני מדבר, והוא משיב: “כן, כן”, מבלי לסתכל עליי.
כשעברנו לגור יחד, חשבתי שזה ישנה את המצב. ששיתוף הבית יביא לקרבה. בפועל, קרה ההפך. קמתי מוקדם, עבדתי, חזרתי הביתה, בישלתי, עשיתי כביסה, סידרתי. הוא היה מגיע, מתיישב, שואל מה יש לאכול ואז נכנס לחדר, “לנוח”. אם ביקשתי עזרה, נאמר לי שהוא עייף. “אחר כך.” את ה”אחר כך” הזה כמעט אף פעם לא ראיתי.
אני זוכר ערב מסוים. הייתי חולה, עם חום. ביקשתי שיכין לי מרק. הוא הביט בי ואמר:
“לא תוכל להזמין משהו?”
קמתי לבד, רעדתי, הכנתי מרק ובכיתי בזמן שטיפלתי בסיר. אז, לראשונה, הרגשתי כמו אורח בבית שלי.
כך היה גם עם משפחתו. באירועים, אני כמו תמיד מביא אוכל, עוזר, מגיש, שוטף כלים. אף אחד לא שאל מה איתי, אם אני צריך משהו. הוא אף פעם לא אמר:
“שב איתי.”
“בוא, תישאר פה.”
תמיד הייתי עסוק, זז, בלתי נראה. אחת הדודות שלו אמרה פעם:
“אה, איזה מזל שהוא כל כך עוזר.”
כולם צחקו. גם אני חייכתי. בפנים הרגשתי מנוצל.
הכי כואב היה בימים החשובים לי. בימי ההולדת שלי תמיד אמר שנחגוג “מחר”. והמחר הזה כמעט אף פעם לא הגיע. אבל כשזה היה יום הולדת של חבר שלו היה לו זמן, כסף, אנרגיה. אני הייתי ברקע מביא מתנות, מצלם, מוחא כפיים לרגעים של אחרים.
הזיכרון הכי חד שלי הוא ארוחת ערב עם חברים. נכנסנו, הוא התיישב בראש השולחן, דיבר וצחק. אני נשארתי בכיסא בצד, ליד הקיר. אף אחד לא שיתף אותי בשיחה. הסתכלתי איך מחליפים צלחות, איך כולם צוחקים, מחליפים מבטים, והרגשתי בדיוק את זה שאני בכיסא שלאף אחד לא באמת איכפת ממני.
כשחזרנו הביתה, אמרתי לו בדמעות שאני מרגיש בלתי נראה. הוא ענה:
“אתה מגזים. תמיד אתה עושה דרמה.”
אז הבנתי שגם לכאב שלי אין מקום.
אחרי שנפרדנו, חבר סיפר לי על התיאוריה של הכיסא. אמר לי משהו שנתקע בי:
“כשמישהו אוהב אותך, הוא לא נותן לך להמתין. הוא פשוט עושה לך מקום, בלי שתצטרך לבקש.”
התחלתי לעבור על מערכת היחסים שלי כמו סרט. כל הפעמים שרציתי תשומת לב. כל הפעמים שחיכיתי להודעה. כל הפעמים ששמעתי ולא דיברתי רק כדי לא לגלות אי נוחות.
הבנתי שכמה שנים עמדתי על הרגליים. ניסיתי לשמור על איזון רגשי, לא להפריע, להיות מספיק.
וזה לא היה רק איתו. זה קרה גם עם חברים, שבהם תמיד הייתי זה שמקשיב, אך אף אחד לא הקשיב לי. עם בני משפחה שפנו אליי רק כשהיו צריכים משהו. עם עבודות שנתתי בהן יותר ממה שקיבלתי.
היום אני עדיין לבד. אבל כבר לא מרגיש קטן.
עכשיו, כשאני נכנס למקום, אני מתבונן. אם אין בו מקום אני עוזב. אם צריך לבקש תשומת לב אני נסוג. אם עושים לי להרגיש אי נוחות רק בגלל עצם נוכחותי אני לא נשאר.
כי הבנתי משהו, אולי מאוחר, אבל הבנתי אותו:
לא נולדתי להתחנן לכיסא.
אני ראוי לשולחן, שבו הנוכחות שלי היא רצויה.
