הכרתי אותו בתיכון בתל אביב, שנינו היינו בני חמש עשרה, ותוך כמה חודשים כבר היינו זוג צעירי העיר עם עיניים נוצצות ותקוות אינסופיות. לקראת תחילת השנה לפני האחרונה, הופיעה בתיכון שלנו בחורה חדשה בשם נועה כן, נועה, כי אין דבר יותר ישראלי מזה. בסוף השנה, הוא כהרגלו, היה מפוזר, השאיר את הנייד שלו אצלי, ואני, במקרה, קראתי כמה הודעות. שם ראיתי חילופי מילים קצת יותר מידידותיים בינו לבין אותה נועה. פתאום הכל התבהר לי: כשהיא נשפכה בדמעות בפניו במסדרון, אני סיפרתי לעצמי שזה רק “אכפתיות ישראלית”.
הייתי ילדה, צעירה מדי, מפוחדת לאבד את מי שחשבתי שאוהב אותי, אז העדפתי לשתוק ולבלוע. הגענו למחצית השנה האחרונה, וברגע שכבר גיבשתי אומץ להיפרד, גיליתי שאני בהריון מפתיעה את עצמי ואת כולם. בכיתי ללא הפסקה. ידעתי שהולך להיות לא פשוט: הלימודים יידחו, המשפחה תתבאס בטירוף וכך באמת קרה.
סיימנו תיכון, ובתנו, שירה, נולדה. הוא ישר קפץ ללימודים בירושלים והגיע הביתה פעם בשבועיים, ואני נשארתי בעיקר לבד, מרגישה תקועה בתפקיד האמא בלי עתיד מוגדר, בלי מרחב נשימה.
חשבתי שעם סיום הלימודים נועה תיעלם מהתמונה, אבל קפיצה עשר שנים קדימה והיא עדיין כאן, נדבקת כמו חמסין ביולי. היא כל הזמן מתקשרת, והוא תמיד עונה. כשיש אירועים או מסיבות סיום, הוא טוען ש”אי אפשר להשאיר את שירה לבד”, שזה התירוץ הכי שקוף מאז קופת חיסכון והוא נוסע לשם, לכאילו-מפגש, ונפגש עם נועה. אני יודעת שלא הייתה בגידה פיזית, לא בגלל חוסר רצון, אלא כי נועה הייתה אלופת הספינים עושה כאילו ואז מתאדה.
התעייפתי. כמה אפשר לגלות שיחות, לדבר, לשמוע הבטחות (“נשבע שלא יקרה שוב, יעלי!”), עד שב-2021 פשוט שמתי סוף לבלגן. נכנסתי לטיפול, עברתי לעבוד מהבית, ביליתי מלא עם שירה משהו שלא היה לי קודם. אמרתי לו, “סיימתי את הפרק הזה.” כמובן, הוא התחיל לנסות להחזיר אותי. אחרי חצי שנה שהוא ממש נכנס לדיכאון, נתתי הזדמנות ובדקתי רמת מחויבות: “בוא נגור יחד,” הצעתי. הוא קפץ על ההזדמנות. חסכנו קצת שקלים, קנינו רהיטים ויצאנו לדרך המשותפת.
בהתחלה הרגשתי שהשמש זורחת בחלון הסלון. שלושתנו סוף סוף תחת קורת גג אחת, כמו שצריך. ואז, בפברואר 2025, לילה אחד הלב שלי לא נרגע. הכל נראה תקין, אבל איזה ג’וק אכל אותי. מצאתי את עצמי לוקחת את הטלפון שלו (כן, כן, חטטנית תובנה בז’אנר מזרח-תיכוני). חשבתי שאתעלף נתקלתי בשיחה מוסתרת. בכלל לא חיפשתי את נועה, רק לחצתי על כפתור, ופתאום השיחה ביניהם קפצה לי לפרצוף. חודשים של התכתבויות, בקשות לפגישה מצידו.
ופתאום בום! מפגש מחזור, חודשיים לפני שעברנו לגור יחד, הוא רוקד כל הלילה עם נועה, מלווה אותה הביתה, מבקש נשיקה היא מסרבת. לחבר הכי טוב שלו הוא כותב: “היא חלום בלתי מושג, והיא אשכרה המגנט שלי; יעל (כלומר אני) זו המשפחה והאהבה.” ואז ראיתי את המכתב שנשלח לנועה בדצמבר מכתב אהבה שלא הייתי מקבלת בחיים.
הוא כותב לה שהשנים בתיכון היו יפות בזכותה, שביותר מ-2,000 לילות מתוך 3,000 הוא חשב עליה, שהוא היה רוצה להיות איתה, לשכב איתה, לראות את הבגדים שלה זרוקים בסלון… וכל זה לא קרה כי הוא בחר להישאר איתי ולהיות אבא איזה גיבור.
הייתי בהלם מוחלט. רעדתי, הרגשתי קפואה. הרגשתי כמו גיברת גיבוי בן אדם שנשארים איתו כי חייבים, לא כי רוצים. ליד המכתב היו גם 15 דקות של הודעות קוליות, לא הצלחתי להקשיב להן בכלל. העירתי אותו באמצע הלילה, אמרתי לו: “תארוז ולך”. זה היה לילה של תל אביב, ואני הכי רחוקה משינה שאפשר.
ימים אחרי? בשגרה: עובדת, דואגת לבית ולשירה בת ה-9, והוא כמו רובוט במשרד ביטוח. אולי היה מרוקן ממצפון… הוא התנצל שוב ושוב, התחיל טיפול נפשי, אני סלחתי, ניסינו יחד שאלנו שאלות, שיפרנו דברים, אבל הנזק כבר נרשם. הביטחון העצמי שלי התרסק לכל הרוחות. כשאני מסתכלת במראה לא מזהה את עצמי. מה שהיה פעם להבה הפך לאפר.
עכשיו אנחנו יוצאים לדייטים יותר מתמיד, ממש משקיעים, וזה חמוד, אבל משהו בתוכי לא מתעורר. אולי זו זהירות, אולי פחד אין לי מושג. כלום לא יכול להחזיר לי את הניצוץ, והוא אפילו לא קולט שזה חסר לי. אנחנו חיים יחד, כמעט ולא רבים, וגם כשזה קורה מדברים מיד. לא חוזר רגש שהיה.
אז אנחנו זוג יציב, אוהב ומתחשב לפחות על הנייר אבל בי יש חור. שנים הרגשתי להבה, והנה כבר שנה שהיא כבתה. אני הולכת לאיבוד בתוכי.
הוא עובד קשה, טיפוס פרודוקטיבי עם מטרות, השקעה בלי סוף, ואבא שדואג לאיזון רגשי, משחק עם שירה, מביא הביתה בדיחות שאפילו אני צוחקת מהן, מזמין אותנו החוצה, מפרגן ביום שישי בסופגניות וביחד משתתף בחשבונות, כולל שטויות קטנות שעושות לנו שמח אם נשאר איזה שקל בסוף החודש.
