אליאור, אתה שומע את עצמך? כלומר, בגיל ארבעים אני צריכה להיכנס שוב להריון, רק כדי לתקן טעויות של צעירותך?
ולמה שאני אשלם על זה שדווקא המוסך שלך היה יותר מעניין עבורך מלא להיות אבא לבן שלך? שאלה נועה והתרגזה באמת.
נועה, די כבר! התעקש אליאור בקול. הייתי טיפש, לא הערכתי, לא הבנתי מה אני מפסיד. עכשיו אני רואה שהכול הלך לאיבוד, ואיתמר בכלל לא רואה בי אבא!
והוא טועה? חייכה נועה בעצב. שבע עשרה שנים הוא לא חי עם אבא, אלא עם שותף לדירה. באמת חשבת שאפשר להדליק ולכבות ילד כמו טלוויזיה, כשרוצים לשחק באבא?
אליאור שתק והשתתק. בעיניו היה שוב אותו כעס מוכר, שכל פעם שהיה מדובר על אחריותו כהורה הופיע.
נועה, תעזבי, זה כבר עבר. תקשיבי, תני לי הזדמנות נוספת ביקש בתקיפות.
כדי שתשחק עוד קצת ואז שוב תעזוב, והפעם גם הילד הזה יגדל בלי אבא? נועה קיפלה ידיים. תודה, עברתי מספיק. לא, אליאור, אפילו לא נדבר על זה.
פניו של אליאור התעוותו מתוך עלבון וכעס. לא הצליח להגיב, נשף קצרות באוויר ושקע בטלפון.
המריבה נגמרה, זמנית בלבד. הבעיה לא נפתרה, אבל נועה חשה מועקה בלב. לאו דווקא בגלל הדרישות של בעלה בעיקר בגלל בנה, איתמר.
…נועה הייתה בת עשרים ושלוש כשאיתמר נולד. היא עדיין זוכרת כיצד עמדה מחוץ לבית החולים, עייפה אך מאושרת, מחזיקה תינוק קטן עטוף בשמיכה לבנה.
אליאור עמד לידה מרוגש, כמעט לא זז מהם. פניו האירו מאושר, כל רגע סידר את השמיכה, נשק לנועה במצח, לפעמים הרים בהתרגשות את בנו.
כולו אני! אפילו הגומת חן בסנטר! התלהב אליאור בעיניים בורקות. אני אבא עכשיו, נועה!
אני רק עכשיו מתחילה להבין את זה. אני אעשה הכול בשבילו, איתו נצא לטיולים, אניף לו, אלמד אותו לשחק כדורגל… אני אהיה האבא הכי טוב בעולם, תראי!
נועה הביטה בו בעיניים נוצצות, האמינה לכל מילה. היה נדמה שיהיה להם בית מושלם, מלא אהבה, דאגה, שמחת חיים משותפת.
המציאות, כמו תמיד, הייתה הרבה יותר פשוטה וקשה…
…מאוחר בלילה. עייפה, עם עיגולים כהים מתחת לעיניים, היא הולכת הלוך ושוב בסלון, מרגיעה תינוק צורח שסובל מגזים. כבר פעם שלישית הלילה. אליאור מסובב גב במיטה, מושך את השמיכה מעליו.
די כבר, תרגיעי אותו! לוחש. אני צריך לקום מחר מוקדם לעבודה!
באותם רגעים, נועה עברה לחדר השני בדמעות תסכול. התינוק בכה חזק יותר לא נותרה ברירה. סגרה דלת, שעות נדנדה את איתמר כדי שאליאור יוכל לישון.
סוף שבוע. עייפה מעוד שבוע ללא שינה, ביקשה בשקט:
אליאור, אולי תיקח אותו לטיול שעתיים? אני פשוט נופלת, חייבת לישון…
נועה, אולי אחר כך? עכשיו לא מתאים, קבעתי עם החברים להרכיב רכב במוסך.
אבל אני לא מצליחה להחזיק מעמד…
נועה, את כל כך חזקה, את תסתדרי. אחר כך אני חוזר, אעזור.
הדלת נטרקת, משאירה את נועה עם החוזק שלה והאחריות המתישה, והאחר כך הזה לא הגיע.
הזמן עבר. איתמר גדל. נועה ניסתה לבנות קשר בין האב לבן. ניגשה אל אליאור, יושב מול הטלוויזיה, צופה בכדורגל, מושיטה לו ילד ורדרד שמושיט לו ידיים.
קח אותו, תשחק איתו קצת ביקשה, לא למען מנוחה, אלא כדי לאחות את המשפחה.
אליאור לקח אותו לאט, כאילו קיבל חבילה חשודה. החזיק אותו באוויר, אפילו לא מחבק, ובוהה במסך טלוויזיה דרכו. דקה, דקה ורבע, שם אותו על השטיח וחוזר למגרש.
איתמר כבר בן חמש, יושב בסלון, בונה טירה מקוביות. אביו עובר לידו, לא מסתכל. הילד לא מרים עיניים. כבר התרגל שלא יהיה לו אבא נוכח.
אליאור לא היה אדם חסר ערך. הביא כסף הביתה, אפילו עזר בבישולים ובניקיונות. אבל את הילדות של בנו החמיץ. פלא שכעת איתמר, שהתבגר, לא ראה בו אבא?
איתמר, איך הולך בבית ספר? פתאום שאל אליאור.
אה… בסדר, אבא השיב איתמר נבוך.
איך הציונים? תגיד לי אם אתה צריך עזרה, אני כאן. זה חשוב, שתדע. לא רוצה שהבן שלי יעבוד במשק בית!
אין צורך, אבא, הכול בסדר השיב איתמר וברח לחדר.
אפשר בשבת ללכת לדוג! קרא אליאור מאחוריו.
איתמר לא ענה. נועה בלבד ידעה שיש לו באותו ערב מסיבת ריקודים, שמי שאהב סירבה להזמנה, ושהוא לא מתעניין בדיג.
היה ברור הרכבת עזבה את התחנה. איתמר לא היה עוד ילד קטן שרצה באבא. את הילדות אותו רצה אליאור להשלים אי אפשר להחזיר.
כשהפנים זאת, רצה דף חדש ילד שני. נועה, שזכרה כל לילה ללא שינה, סירבה בתוקף.
לא עבר זמן, והיחסים בין בני הזוג הפכו לשיחת היום במשפחתם:
בתי, אני יודעת הכול, אליאור סיפר לי לוחצת האם של נועה. תני לו הזדמנות שניה, הוא למד, התבגר! אל תמנעי ממנו אושר. זה אושר לגדל שוב תינוק!
גם חמיה הצטרפה:
נועה, אם לא תסכימי, אולי תאבדיי אותו אמרה. לבעלך יש חלום, הוא רוצה להיות אבא.
ואם לא את מישהי אחרת תסכים. זה אפילו משתלם לך. תחשבי הבן הבכור עוד רגע עף מהקן, תינוק חדש יחזק את הזוגיות, ותהיה לך תמיכה בזקנה.
נועה הרגישה שלקחו לה את החיים, את הגוף והפכו אותם לכלי מיקוח לא רציונלי.
ראו בה רק אם ורעיה, לא אישה עייפה שכבר עברה את המסע ויודעת לאן הוא מוביל.
ואז, בייאוש, עלה רעיון, קיצוני אבל מוחשי. היא מצאה במחסן קופסה ישנה עם צעצועים של איתמר, ומשכה משם טמגוצ’י עתיק.
חיית מחמד דיגיטלית, שצריך להאכיל, לשחק איתה, לנקות ואם מזניחים, היא מתה. כשחזר אליאור מהעבודה, הגישה לו את הביצה עם המסך הקטן.
מה זה? שאל מבולבל.
תקופת ניסיון. תנסה טיפה ממה שמחכה לאבא. צריך להאכיל, לנקות, ולהיות זמין.
כמו תינוק, אבל בלחיצה על כפתור. אם בעוד שנה היצור הזה חי אולי אאמין שאתה באמת מוכן.
אליאור גיחך, חשב שזו בדיחה. נדהם כשראה את מבטה הרציני.
את משווה צעצוע לתינוק אמיתי?
תתחיל מזה. אם לא תעמוד בזה, על מה בכלל נדבר?
חייך בביטול והכניס את הטמגוצי לכיס.
שלושה ימים התעורר בלילות להאכיל אותו. ביום החמישי התקשה, אבל התעקש. אחרי שבוע התלונן שאינו מתפקד בעבודה. ביום השמיני חזר הביתה, השליך את הצעצוע על השולחן ועל המסך הופיע איקס.
שכחתי להאכיל, היה לחץ בעבודה מלמל בלי להסתכל בעיניה.
מהרגע הזה הוויכוחים לא פסקו, אבל השיחות השתתקו. אליאור כבר לא התעקש על ילד נוסף.
שלוש שנים חלפו. איתמר, שכבר למד באוניברסיטה, הביא את חברתו, טוהר, והודיעו שהם מצפים לילד.
ופתאום אליאור נזכר באבהות. התלהב, דיבר מאוד על הזדמנות שניה הפעם כסבא.
קנה עגלת תינוק במתנה, בגדים במידה לא נכונה וערימות לגו. הבטיח שישמור, יקח לטיולים יהיה הסבא הכי טוב שיש.
נועה צפתה בספקנות.
כשהנכד נולד, ההיסטוריה חזרה. בהתחלה עזר, נדנד, הצטלם. אבל כשרק עברו שבועות וההתרגשות שככה הדחף נגמר.
דרש מהזוג לעבור לדירה שכורה. הביקורים הפכו למצומצמים, תמיד בסופי שבוע כשנוח. ברגע שהנכד בכה, היה מסתלק פתאום תירוץ מהעבודה, איזה פנאי בדחיפות, או אמא מחכה לי.
נועה הייתה זו ששוב עזרה לבנה ולעזרתו, וידעה עשתה את ההחלטה הנכונה.
איתמר הפך לאדם רגיש ואחראי, תמיד תומך בטוהר. ואליאור? נשאר כאותו אדם שאהב את רעיון האבהות, אבל לא את המהות שלה.
המשמעות ברורה: הורות אינה תחפושת שלרגע לובשים. היא בחירה יומיומית דורשת נוכחות, נתינה ולב, לא רק חלום.
החיים מצפים מאיתנו לאחריות אמיתית, לא רק להשתעשע ברעיונות.
עצור רגע וחשוב במה באמת בחרת להשקיע את הלב שלך?
