נועה, יקירה, שמעתי שיש לך קשיים כלכליים?
נועה חתכה סלמון ועיטפה אותו בבלינצס. אמא שלה טיגנה בלינצס על מחבת ברזל ישנה, הופכת אותם בתנועת יד מהירה ובטוחה.
נועה, כמו תמיד, הייתה אחראית על המילויים. חתכה את הסלמון שקנתה בשוק הכרמל, גירדה גבינה צהובה, קצצה פטרוזיליה, ומילאה קערית חרסינה בשמנת חמוצה.
המשפחה התכנסה אצל אמא שלה ביום שישי האחרון של נובמבר, ככה כל שנה מסורת. קודם אוכלים בלינצס אצל אמא, ואז מתחילים לתכנן את הסילבסטר.
סביב השולחן הארוך ישבו כולם אחותה דקלה עם בעלה ירון, הדוד אורי עם הדודה שושנה, בני הדודים יותם ויואל. כולם טרפו בלינצס, שתו תה עם נענע, דיברו וצחקו.
נועה, תעבירי את הסלמון, ביקשה דקלה, מושיטה יד.
קחי, הנה.
דקלה לקחה לעצמה חתיכה נדיבה, עטפה בבלינצס.
אחלה סלמון! טרי ושמנמן. מאיפה קנית?
בשוק. לא זול, אבל לבלינצס שווה.
הדוד אורי מזג לעצמו עוד כוס תה.
טוב, משפחה, הגיעה השעה לדבר העיקרי. סילבסטר מתקרב איפה חוגגים?
השתררה דממה קלה, דקלה דיברה ראשונה.
נו ברור, אצל נועה, כמו תמיד. הבית שלה גדול, יש מקום לכולם.
נועה הרימה ראש מהצלחת, הביטה באחותה.
אין אופציה אחרת?
איזו אופציה? אצלנו בדירה אין איפה לשבת, וחוץ מזה זו מסורת
מסורת, חזרה נועה בלחש.
הדודה שושנה ניגבה את שפתיה, הניחה את הבלינצס.
ונועה, תכיני שוב את העוגת פראג שלך, אין על זה! בשנה שעברה עוד שבוע דיברנו עליה
ושתיקחי יותר קוויאר, הוסיף בחיוך הדוד אורי, לוגם מהתה. בשנה שעברה גמרנו הכל תוך חצי שעה. קחי הפעם שתי קופסאות, שיהיה מספיק.
נועה הסתכלה על המשפחה, על החיוכים, על הכתמים על השפתיים. אחר כך הביטה בבעלה.
הוא ישב שקוע בטלפון, לא דיבר. אבל היא ראתה את המתח בכתפיים שלו. הוא שמע הכל ושתק, כמו תמיד.
הבן, רועי, ישב עם אוזניות, עף עם המוזיקה. בן שש עשרה, שיחות של מבוגרים לא מעניינות אותו.
אז מה, נועה? לחצה דקלה. אפשר לסגור?
בסדר, ענתה חרישית.
אבל משהו בפנים נסדק. בבית, אחרי שכולכם חזרנו, ברק התפוצץ מיד:
עוד פעם את מאכילה חצי מדינה? עד מתי? אני ורועי מבקשים ממך כל שנה לעצור עם זה.
לא יודעת, נועה הורידה את המעיל, תלתה אותו.
מה את לא יודעת? הרי הסכמת! כרגיל, הנהנת, וזהו.
אמרתי בסדר. לא אמרתי שאני משלמת על הכל לבד.
ברק נעצר והביט בה מופתע.
מה את מתכננת?
עוד לא יודעת, אבל אחשוב על משהו.
היא הלכה למטבח, הרתיחה מים, פתחה את המחשב. אקסל עלה, טבלה ריקה נפתחה.
נועה התחילה להיזכר במה שהיה בשנה שעברה עוף אינדיאני, בשר בקר, סלמון, קוויאר אדום ושחור, פירות ים, קלמנטינות, ענבים, אננס. מתוקים שוקולד, עוגיות, מרשמלו, עוגת פראג. רושמת, מחשבת. בנוסף שתייה, לחם, רטבים, קפה, תה, כל מיני קטנות.
אחר כך נזכרה בשנה שלפני כמעט אותו דבר. כל שנה הסכום גדל.
ברק הציץ לה מעבר לכתף.
כמה יצא?
תסתכל.
הוא ראה את הסכום, שרקק.
וואו. לא האמנתי שזו כזו הוצאה. זה כמעט המשכורת שלך.
אפילו יותר. זה משכורת וחצי. ועדיין לא סיימתי לספור. יש עוד קישוטים, נרות, מפות, כלים. צריך להוסיף לפחות עוד שלושת אלפים שקל.
וכל שנה ככה?
כל שנה. והם באים, אוכלים, שותים, נהנים ואפילו תודה בקושי אומרים. מבחינתם זה מובן מאליו.
ומה תעשי?
אגיד להם.
בשבוע שאחרי, נועה התקשרה לדקלה.
דקי, אני צריכה לדבר איתך.
למה, קרה משהו? את נשמעת לחוצה.
על הסילבסטר. תבואי, נדבר.
דקלה הגיעה בבוקר שבת, פנים חמוצות, התיישבה ליד השולחן, לקחה ספל שתייה שהגישה לה נועה.
נו, דברי.
נועה שלפה את הטבלה המודפסת, הניחה מולה.
בדקתי כמה אני מוציאה כל שנה על הסילבסטר המשפחתי. תראי.
דקלה רפרפה על המספרים, העיניים התקשו.
אבל לא ביקשנו שתביאי קוויאר שחור ואינדיאני
ביקשתם. הדוד אורי רצה אינדיאני, לא עוף. וגם קוויאר הוא דרש עוד בשנה שעברה.
דקלה לגמה מהתה, הניחה את הספל, הביטה בנועה עם מבט שונה.
ומה את רוצה?
אני לא יכולה להמשיך לשאת את כל ההוצאות לבד. בואי נחליט או שמחלקים שווה בשווה, או שכל משפחה אחראית לחלק שלה. מוכנה לארח, מוכנה לבשל, אבל לבד יותר לא.
דקלה השתעלה. נועה הגישה לה טישו.
מה, את רצינית? את נתקעת כלכלית?
לא. פשוט נמאס לי לסבסד עשר נפשות! שלוש שנים ברצף!
אבל אנחנו משפחה, נועה. מאז מתי סופרים כסף במשפחה?
אני רואה חשבון בעבודה, זוכרת? ספרתי. המספרים לא נעימים.
אולי דווקא יש אצלכם בעיה? ברק פוטר? יש לכם משכנתא?
הכל בסדר. שנינו עובדים. אני רוצה צדק.
דקלה קמה, צעדה במטבח, נעצרה ליד הכיור.
זה ממש קטנוני, נועה. לספור פרוטות בין משפחה. לא יפה.
זו לא פרוטה, דקי, אלו אלפי שקלים! רוצה פירוט?
עזבי, הבנתי. את חושבת שאנחנו אוכלים לך הכל.
לא אמרתי. אני רוצה חלוקת הוצאות. זה הוגן.
זה אותו דבר. את מאשימה אותנו בקמצנות.
אני לא מאשימה. מציעה דרך. או שכולם שותפים באמת, או שאני חוגגת השנה רק עם המשפחה שלי.
דקלה לקחה את התיק.
את השתנית. נהיית קמצנית. פעם היית נותנת יותר.
פעם הייתי תמימה. היום אני עייפה.
אחריה באה שיחה עם הדוד אורי. נועה הזמינה אותו ואת שושנה לכוס תה, הניחה בפניהם את הטבלה, הסבירה.
הדוד אורי הכי התעצבן. זה ריסוק המסורת, זה לא הדור שלי. פעם לא הייתם כאלה
אורי, לי אין כסף כמו לך! מאיפה אני אשיג להוציא מאות שקלים על כל מיני פינוקים?
גם לי אין משכורת מהשמיים, ובכל זאת הסתדרתי! כי תכננתי.
את פוגעת בנו.
ואתם בי כשאני סוחבת הכל לבד. הגיע זמן לדבר אמת.
לבסוף שושנה, למחרת בטלפון.
נועה, מתוקה, שמעתי שיש לך בעיה כלכלית
אין שום בעיה, שושנה. פשוט נמאס לי לסחוב לבד את כל החג.
אבל משפחה זה משפחה! לא סופרים
כן. חייבים סופרים. הכי חשוב להיות הוגנים אחד עם השני.
נפגעת ממשהו?
לא. פשוט הצטבר כעס שנים של מימון מסיבה משפחתית, שהיא בסוף בעיקר על ראשי.
אפשר לעזור? להביא סלטים?
בדיוק! שכל אחד יביא מנה משלו, וככה יהיה טוב לכולם.
שבוע של שקט. נועה כבר הכינה תפריט לחג רק עבורה, ברק ורועי. רשימת קניות, קנתה חלק מהדברים. ברק חיבק, פירגן, אמר שהיה צריך לעשות את זה מזמן.
רועי צחק אמא, את אחלה! סוף סוף העמדת אותם במקום!
אבל שבוע לפני החג, ערב חג המולד, דקלה התקשרה. הפעם בקול רגוע יותר.
נועה, את בבית?
בטח.
אפשר לבוא?
בואי.
הגיעה תוך חצי שעה. ישבה ליד השולחן, נועה מזגה לה תה, הניחה עוגיות.
טוב, דיברנו כולנו. מסכימים.
על מה?
כל אחד מביא חלק. הדוד אורי אחראי על השתייה, אני על הבשרים והדגים, שושנה על מתוקים ופירות, את ואמא על המנות החמות והתוספות. מתאים?
לגמרי, תודה דקי.
בערב הסילבסטר, המשפחה הגיעה מהבוקר. אורי הביא ארגזי שתייה, התיישב אנש, מאושר.
הבאתי. מקווה שמספיק.
מספיק, תודה אורי.
דקלה הגיעה, עם צלחות בשרים קרים פסטרמה, סלמי, וגם דגים טריים ושרימפס כבוש.
קניתי מהכי טוב.
מדהים, דקי תודה!
שושנה הביאה עוגה יפה בקופסה, פירות ושקית ממתקים.
העוגה מהקונדיטוריה. שווה! הפירות הכי טריים.
נועה הוציאה לתנור עוף צלוי עם תפוחי אדמה ופטריות, ותבשיל ירקות. ערכו את השולחן יחד.
בתחילה האווירה הייתה מתוחה. דקלה קימצה שפתיים, אורי מלמל משהו על הדור הצעיר, שושנה נאנחה וסידרה את המפה.
אבל ככל שהתיישבו, נרגעו, כולם שוחחו, והתבדחו.
לקראת חצות, חזר הצחוק, חזרו הזיכרונות.
נועה חייכה אל המשפחה. ברק שוחח עם אורי על דייג, רועי בלי אוזניות, אפילו דקלה כבר סיפרה בדיחה מהעבודה.
אחרי חצות, אורי ניגש לנועה במטבח. היא שטפה כלים, והוא לקח מגבת ועזר לה.
את יודעת, צדקת במאה אחוז!
במה?
שהיה צריך לחלק הוצאות. עד שלא קניתי בעצמי לא הבנתי.
נועה הרגישה הקלה אמיתית לא עייפות מטורפת מהחג, אלא שמחה.
היא לא שתקה. העזה, דיברה. המשפחה לא נעלבה, לא התפרקה הכל השתנה לטובה.
ברק חיבק אותה כשכולם התפזרו.
אני גאה בך, נועה. מאוד.
על מה?
על שאמרת לא. זה הכי קשה לסרב למשפחה. הצעת פתרון צודק.
פחדתי שיפגעו. שלא יבואו. שלא יהיה חג.
היה חג! והכל הוגן, כל אחד תרם.
נועה הנהנה לעצמה. כך זה היה סוף־סוף חג של כולם, לא רק שלה.
המסורת לא נעלמה, היא השתנתה. עכשיו היא צודקת. וזה הניצחון שלי השנה.
לא לשתוק, לא לסבול לדבר על הכל ולמצוא פתרון שמתאים לכולם. אני הצלחתי ומאחל גם לכם.
כתבו בתגובות מה דעתכם, תעשו לייק ותעקבו כדי לא לפספס פוסטים חדשים!
