יומני, יום ראשון האחרון של נובמבר
ידידתי, דליה, עצרה אותי בסלון כשנכנסהנועה, חמודה, שמעתי שיש לך קשיים כלכליים?
עמדתי במטבח שוחרת לטרוף סלמון טרי, חותכת בזהירות לפלחים דקים ומסדרת מעל ערימות הלביבות שאמא שלי טיגנה במחבת ברזל עתיקה, הופכת כל אחת בזריזות של שנים. ההרכב היה תמיד אותו דבראני אחראית למילוי, אמא למעגלים החמימים שעליהם הכל מתגלגל. גבינה צהובה מגוררת, שמנת שנטענת בקערית חרסינה קטנה, ירק טרי חתוך דק.
כל שנה, באותו יום, המשפחה מתכנסת אצל אמא שליזאת מסורת. מתחילים עם לביבות ואז יושבים ומשוחחים על תכניות לחגיגות סוף השנה, זה כבר הפך לטקס. כולם סביב השולחן הגדול: אחותי גילה עם בעלה יהושע, דודי שאול ואשתו רותי, בני הדודים שלי רועי וישי, כולם צוחקים ואוכלים עוד לביבה, שותים תה נענע חם.
נועה, תעבירי לי את הסלמון, ביקשה גילה, מושיטה יד.
בבקשה, אחותי. העברתי והיא ממלאת לביבה במנה נדיבה.
אחלה סלמון. רואים שלקחת טרי. החמיאה.
קניתי היום בשוק הכרמל. היה לא זול, אבל ככה זה לחגיגה, עניתי לה.
דודי שאול מזג לעצמו עוד תה והשפיל קולו כדי למשוך תשומת לב: טוב, משפחה יקרה, הגיע הזמן לדבר רציני. איפה השנה עושים את ערב השנה החדשה?
כולם הביטו זה בזה. גילה מיהרה להגיב: אצל נועה, בטח. מה משנה? אצלה הכי מרווח, כולם מסתדרים.
הרמתי ראשי. יש חלופות?
נראה לך? כולנו נידחסים אצל מישהו אחר? אמרה גילה, וזאת כבר מסורת.
מסורת, חזרתי ומבטי מתרכך.
רותי, דודתנו, ניגבה את שפתיה, הניחה לביבה בצד: נועה, תכיני גם שוב את עוגת שוקולד שלך, כמו בשנה שעברה, ההיא שעושה לכולנו שמח? באמת, היה טעים בטירוף, שאול ואני לא הפסקנו לדבר עליה כל השבוע.
ותקחי יותר קוויאר הפעם, העיר דודי, לוגם תה. בשנה שעברה נגמר תוך חצי שעה. תשקלי לקנות שתי קופסאות.
הסתכלתי על הפנים המרוצות שמולי, והבטן שלי התהפכה. בעלי, אורי, ישב שקוע בטלפון, כהרגלו, לא אומר מילה, אבל הבחנתי איך כתפיו נדרך. הוא שמע הכל.
הבן שלנו, יובל, בן שש עשרה, יושב באוזניות, מזיז ראשו לקצב המוזיקה. שום דבר בשיחות של גדולים לא מעניין אותו.
אז מה, נועה? שאלה גילה בעקשנות.
טוב, אמרתי, שקטה.
אבל בפנים משהו התהפך בתוכי. בדרך הביתה, אורי התפרץ כשהגענו לדירה: שוב הולכת להאכיל את כל הכנופיה? כמה פעמים ביקשנו, יובל ואני, שדי.
לא יודעת, פשטתי את המעיל, תליתי אותו.
מה לא יודעת? שוב אמרת כן ומהנהנת?
הישרתי מבט: אמרתי בסדר, אבל לא שאשלם על הכל לבד.
הוא התמלא הפתעה.
מה את זוממת?
עדיין לא בטוחה, תן לי לחשוב.
נכנסתי למטבח, הרתחתי מים, הוצאתי את הלפטופ, פתחתי גיליון אקסל ריק. והתחלתי לפשפש בזכרונות על הקניות בשנה שעברה: עוף, בשר בקר, דגים, קוויאר, פירות, עוגה שוקולד. הסכומים נערמו בעמודות.
ניגש אליי אורי מאחור.
כמה יצא?
הסתכל, הצבעתי על המספר. הוא שרק חרישית.
מפתיע. זה כמעט משכורת של חודש.
יותר, לחשתי, משכורת וחצי. עוד לא סיימתי לחשבאלה רק האוכל והשתייה, לא כולל קישוטים, נרות, מפות… תוסיף עוד לפחות שלושת אלפים שקל.
וככה את עושה כל שנה?
כן. והם באים, אוכלים, שותים ולא אומרים תודה. הם חושבים שככה זה תמיד.
מה את הולכת לעשות?
לדבר איתם.
שבוע לאחר מכן, התקשרתי לגילה.
גילה, אנחנו בתהליך תכנון לסוף השנה. יש לי נושא חשוב.
קרה משהו? שאלה, חוששת, את נשמעת לא כמו תמיד.
פשוט בואי, נדבר על זה פנים אל פנים.
הגיעה בשבת בבוקר, מכונסת ולא מרוצה. מזגתי לה תה, הנחתי מולה את הדף שהדפסתי.
חישבתי כמה אני מוציאה כל שנה. תראי.
עיניה עברו במהירות על המספרים. אנחנו לא דרשנו ממך לקנות סלמון יוקרתי או עוגה.
ודאי שדרשתםשאול אמר שרוצה משהו חגיגי. ואתם ממש לא התלוננתם.
שתתה בשקט.
אז מה את רוצה?
לא יכולה להחזיק הכל לבד. או שמחלקים את כל ההוצאות, או שכל משפחה מביאה חלק. המארחת לא צריכה לשלם הכל לבד.
נדה בראשה, מקמטת מצח.
מה, את באמת מתכוונת לזה, נועה? תחשבי שזה קטנונילספור שקל למשפחה?
זה לא קטנוני: זה עשרות אלפי שקלים! אני מוכנה להראות לך פירוט מדויק.
לא צריךהניחה את הדף. את משתנה. היית פעם נדיבה יותר.
פעם הייתי תמימה. היום פשוט עייפה מזה.
ואז הגיע תורו של דודי שאולהזמנתי אותו ורותי לתה. הוצאתי מולם את הדף, הסברתי את העיקר. הוא השתולל, טען שאני הורסת את המסורת.
נועה, מה את עושה? לי פנסיה קטנה!
ולי משכורת רגילה, עניתי. אבל בגלל שאני מתכננת הוצאות, אני לא טובעת.
את מעליבה אותי!
אני פשוט מדברת אמת שבושה לאמר, כי כל השנים שתקתי.
ולבסוף רותי. היא התקשרה בעצמה למחרת.
נועה, חמדתי, שמענו שאת קצת בלחץ?
אין לחץ, דודה. פשוט לא רוצה להחזיק את כל החג לבד.
אבל משפחה לא סופרים כסף!
בדיוק כן. חובה להיות ישרים בתוך המשפחה.
קרה משהו? אולי אפשר לעזור?
כן. שכל אחד יביא משהו משלו. ככה זה נכון.
שבוע אף אחד לא ענה. התחלתי לתכנן ערב קטן עם אורי ויובלקניתי רק מה שצריך לשלושה. אורי תמך, יובל התלהב:
אימא, כל הכבוד. סוף סוף העמדת אותם במקום.
ואז, שבוע לפני החג, גילה שוב התקשרה.
נועה, את בבית?
כן.
רוצה לקפוץ?
בואי.
הגיעה, התיישבה, מזגה תה.
דיברנו כולנו. מסכימים.
על מה?
לחלק הוצאות. שאול יביא שתייה, אני דגים ובשרים, רותי מתוקים ופירות, את ואמאמנות עיקריות.
מסכימה, תודה.
בחג, כולם באו בזמן. שאול הביא ארגזי שתייה, גילה באה עם מגשי בשרים וסלמון, רותי עם עוגה מהקונדיטוריה ופירות טריים. ואני שמתי שולחן מסודר, עוף בתנור, ירקות, תבשיל.
היה קצת מתוח. גילה נראתה עצבנית, שאול מלמל, רותי סידרה את המפה שוב ושוב. אבל לאט לאט, המתח התפוגג. אכלנו, סיפרנו חוויות.
עם חצות אווירה כבר הייתה כמעט ישנה, כולם חשו נוח. דיברנו, חלמנו חלומות.
אחרי חצות, שאול נכנס אליי למטבח כששטפתי כלים, לקח מגבת, והתחיל לייבש.
את יודעת, צדקת, אמר חרישית. לא הערכתי כמה את מוציאה, עד שקניתי בעצמי.
הרגשתי הקלה, לא את המיאוס, אלא ממש שמחהכי לא שתקתי. דיברתי בגלוי. המשפחה קיבלה את הכללים החדשים.
אורי חיבק אותי. אני גאה בך, נועה. להגיד לא למשפחה. להציע פתרון הוגן.
פחדתי שיכעסו, שלא יבואו. שהמסורת תתפרק.
אבל הצליח! ועכשיו זה באמת של כולם.
הנהנתיסוף סוף חג אמיתי, בלי מסעות התרוצצות ושקטנוניות. המסורת לא נרמסההיא נפלאה יותר, אמיתית.
הניצחון שלי בשנה הזולא לשתוק, לא להכביד, אלא לדבר ולמצוא יחד פתרון. ממליצה לכל אחדלהעז לדבר.
מי שמזדהותכתבו לי, שתפו ועשו לייק. שתהיה שנה מלאה ביושר, קבלה ואהבת אמת.
