גברת, את לא מבינה… הכלב הזה באמת לא פשוט. הוא פראי ונובח על אנשים כל הזמן.
ילדה אחת, המרותקת לכסא גלגלים, הגיעה יום אחד למקלט לבעלי חיים. היא רצתה לאמץ דווקא את הכלב שנחשב למסוכן ביותר: ברגע שהכלב ראה את הילדה, הוא החל לנבוח; אך מה שקרה אחר כך היה מפתיע…
באותו בוקר, נערה צעירה בשם יפעת, ישבה בכסא הגלגלים שלה והחליטה לראשונה להגיע למקלט הכלבים שבדרום תל אביב. תמיד חלמה על כלב שיהיה לא רק חבר למשחקים, אלא גם מישהו שיהיה לה עוגן ותמיכה.
קולות חריקת גלגלי הכסא שלה הדהדו במסדרון הארוך, כאשר נכנסה לאולם רחב בו עשרות כלובים.
הכלבים סביבותיה נבחו בהתלהבות, חלקם קפצו בשמחה, חלקם הפגינו חוסר שקט כל כלב בדרכו ביקש תשומת לב וחופש. יפעת עצרה ליד כל כלוב, התבוננה היטב, אך ליבה נותר אדיש; אף כלב לא הלהיב את נפשה.
כשהייתה כבר בטוחה שבזבזה את זמנה, הבחינה בפינת החדר, בצל הכלובים, בכלבה מגזע רועה גרמני.
היא לא קפצה, לא נבחה, ולא חיפשה תשומת לב. כלבה גדולה וחזקה עם עיניים עמוקות, רדמה בשקט, מתעלמת כמעט מהבלגן שבחדר.
“זאת. אני רוצה אותה,” אמרה יפעת בביטחון והצבעה אל הרועה הגרמנית.
עובד המקלט, ששמו היה ראובן, הרים גבה בתדהמה.
“ילדה, את לא מבינה… זאת כלבה קשה. היא לא מתקרבת לאף אחד, כל הזמן צועקת ונובחת בלי סוף. אף אחד לא מצליח להשתלט עליה. אפילו חשבנו להרדים אותה.”
יפעת חייכה ונענעה בראשה.
“גם לי יש חולשות,” אמרה בנימה שקטה והצביעה על כסאה, “אני מבקשת לפגוש אותה מקרוב. תוכל רק להסתכל לה בעיניים?”
“בסדר, כרצונך,” מלמל ראובן בעייפות. “אבל אני מזהיר אותך זה עלול להסתיים רע.”
כשהכלוב נפתח, והרועה הגרמנית ניגשה ליפעת, השתררה דממה במקלט. העובדים עמדו על המשמר, המבקרים התרחקו לאחור. כולם חיכו לרע מכל: שהכלבה תתפרץ, תתנפל, אולי אפילו תנשוך.
הכלבה נעמדה מרחוק, קשובה ודרוכה, מבטה מתרכז ביפעת היושבת בכסאה. כל שנייה נמשכה לנצח. לפתע, היא נבחה בקול ושעטה צעד או שניים קדימה. הנביחה הגבוהה הדהדה בחדר; אחדים קפאו במקומם, אחרים כיסו עיניים בידיהם.
ואז, קרה דבר אחר לגמרי.
הכלבה התקדמה בזהירות; כל צעד היה מדוד. יפעת ישבה במקומה, מחייכת, לא מורידה עיניה ממנה.
להפתעת כולם, הכלבה התקרבה, הניחה ראשה על רגליה של יפעת והריחה בעדינות את הברכיים ואת כיסא הגלגלים. כעבור רגע שכבה לצדה ועצמה עיניים.
יפעת הושיטה ידה; הכלבה קיבלה את הליטוף ברוגע, נשקה לה ו… נרדמה, נשימתה עמוקה ורגועה.
השתררה דממה מוחלטת. העובדים המבוגרים לא האמינו למראה עיניהם. אחת מהם לחשה:
“אף פעם לא ראינו דבר כזה… היא הייתה תוקפת את כולם, ולא סמכה על אף אחד.”
יפעת רכנה אל הכלבה ולחשה לה בשקט:
“מעכשיו את איתי. אנחנו נהיה ביחד.”
ואכן, מאותו יום יפעת והכלבה “הפראית” יצאו יחד בדרך חדשה. שתי נשמות שלא ויתרו וביקשו למצוא מקום של קבלה ואהבה, למרות הפחדים.
מוסר השכל: לכל אחד יש נקודת אור גם במקומות הכי חשוכים. קבלה וסבלנות פותחות דלת ללבבות שאחרים ויתרו עליהם. אל תמהרו לשפוט לפעמים, חיבור קטן יכול לשנות חיים.
