יומני,
הבוקר כשחזרתי מסופר עם שני תיקי קניות מלאים ירקות, נתקלתי בשכנה גילה בכניסה לבניין. דיברנו על ענייני היום-יום, ואז הבחנתי במכונית יוקרתית שחנתה ממש מתחת לחלון שלי. מיד הזדקפתי בגאווה והודעתי:
הנה, כנראה החתן לעתיד של בתי, ממש הגיע בבוקר.
גילה הציצה במכונית וחיוך עקום התפשט על פניה:
כבר החלטת שהוא יהיה חתן? כדאי שתזהרי, הרי הדס שלך עוד לא הציעו לה כלום. ומי יודע מיהו בכלל, אולי נוכל או עבריין…
נפנפתי בידי בבוז:
מספיק עם השטויות. הוא בחור טוב, ברור שכוונותיו רציניות כלפיה. טוב, אני חייבת למהר יש לי אורח ואביא לו עוגיות לכבוד התה
כשהגעתי הביתה כמעט רצתי מההתרגשות. גילה הסתכלה אחרי בחיוך מזלזל, ממלמלת בשקט: “עכשיו אני מבינה למה קנית עוגיות של ‘דבר’, גבינות וקבנוס כל כך יקר. מחפשת להרשים…”
***
נכנסתי הביתה ולבי בהתפעמות. ראיתי את הדס שלי יושבת על השרפרף, ומתחת לחלון, אריאל כך קוראים לו ישב לידה, מביט לה בעיניים כאילו רק היא קיימת. כשטרקתי את הדלת מיד התרחק.
אריאל הביא להדס זר פרחים, קופסת שוקולדים ובושם (הכל ארוז יפה מארץ). הוא נעמד מולי בהערכה שקטה וקידה קלה.
אחר-כך, התפעמתי:
הדס, הבחור הזה פשוט מהמם! טיפה כסף בשערות, וזה רק מוסיף לו, כולו כמו בן-אצולה!
הדס חייכה בגאווה:
הוא באמת בן-אצולה, אמא.
ומה בא לבקר היום? סוף-סוף עם מתנות ופרחים?
החיוך של הדס התפוגג:
לא, אמא. הוא לא הציע לי. רק הזמין אותי לראות איזו הצגה בתל אביב.
פניי הרצינו באחת.
אז ככה, מזמין אותך להצגות ההיי, הדס, את כנראה לכדת איזה קסנובה. כבר חודשיים הוא מתארח אצלנו, אבל על חתונה לא מדבר!
אמא…
מה אמא? את בת שלושים, והוא כבר מתקרב לארבעים! את חושבת שאם לא תילחמי, הוא יתחתן איתך? הוא רק בודק, גורר זמן… מספיק!
אמא, תני לי לטפל בזה.
את תקשיבי ותפסיקי להתעקש. התעצבנתי, שלפתי מהיד שלה את קוביית הקבנוס היקרה. תניחי, גם ככה חבל על הדיאטה שלך. ויש אורח, שנשאיר לא כיבוד?
הדס הביטה בי עם עיניים כחולות עמוקות:
אמא, שוב את מתעצבנת. למה?
הנחתי את הקבנוס במקרר והתחלתי להרעיש עם הכלים. גם את הגבינה והעוגיות אספתי. ״אני דואגת! כבר התחילו לקרוא לך פה בשכונה ‘רווקה מבוגרת’, כל נהג שמגיע מחפש לעצמו טרף חדש״
אל תדאגי כל כך, אמא, חייכה הדס. הוא לא יעזוב אותי.
***
שבוע לאחר מכן, ארזתי להדס מזוודה בדמעות. חשבתי שהיא שומרת על כבודה, מתברר שלא. הדס בהריון. כששאלתי מתי, היא קרצה בחיוך:
הוא ליווה אותי פעם ליער בן שמן לקטוף פטריות, חיכה על השביל והשיב אותי התרשם שאני יפה והוא רצה אותי.
מה, ביער?! נבהלתי. איך? מתי הספקת? מספרי לי מייד!
היא רק צחקה:
זה לא משנה, אמא! מה שחשוב אנחנו מתחתנים!
כל המשפחה תוזמן, כן? ואיך אני אשלח אותך לעיר? את היחידה שלי.
אבקר אותך כל שבועיים, אמא
השכנות נשפכו לראות מהמאומה וכולן שמחו, אף אחת לא ידעה מה להביא במתנה ״סתם חגיגה״ לדברי הדס.
***
אהובתי עזבה. אריאל לקח אותה לדירה יפה בצפון תל אביב. הדס התקשרה והתלהבה מהבית של אריאל, סיפרה בשבחו ואני מחכה ומחכה, אבל חתונה אין.
עבר חודש, אחר כך עוד חודש, אחר כך חצי שנה. עד שיום אחד גילה רצה ודיווחה שראתה את הדס עם עגלת תינוק.
מה?! עגלה?!
בבהלה לקחתי אוטובוס, בקושי זוכרת איך הגעתי.
התברר לי שיש לי נכדה, הדס אפילו לא התקשרה לספר לי! מהעצב הרמתי לה צלצול מייד מהתחנה. רק בעיר יש קליטה, ביישוב אין.
הדס ענתה באיחור, נשמעה מותשת.
אמא, סליחה, לא רציתי להדאיג. נולדה לי ילדה, קראתי לה תמר. היא דומה לך
ואיפה אתם גרים?
בדירה של אריאל, אצל אמא שלו. הבית באמת יפה.
אה.
בכעס, ביקשתי לדעת אם היא מתביישת בי. הדס מיהרה לשלול, ואז הסבירה בלחישה שגרה עם אמא של אריאל, שכל הדירה והאוטו שלה, והיא בכלל לא מוכנה שיתחתן איתי היא שולטת פה.
***
נכנסתי בביטחון לבית ונעמדתי מול חמותי, שדרשה לדעת מי אני.
אני אמא של הדס, פסקתי, ולא מתאים לך להרעיש על הפסנתר כשיש תינוקת בבית שרוצה לישון!
חמותי השיבה בקרירות:
התינוקת ישנה די והותר. ותלוי מי בדיוק מפריע פה למי!
למה שלא תעברי דירה, שתהיה לנו פרטיות?
למה שאני אעזוב את הדירה שלי?
כי אתם מפריעים למשפחה צעירה.
הם יכולים לצאת מתי שירצו.
ואת לא דואגת לנכדה?
כבר נתתי להדס את היקר לי מכול את הבן שלי! לא מספיק? אל תכריחי אותי להזמין אבטחה ולהוציא אתכם מכאן!
אריאל נכנס, הרגיש את המתיחות, וביקש שאשתה תה להתאושש מהדרך.
***
התה חיבר ושתק. בחמלותיו, חמותי הביטה עליי מידי פעם, עיניה מעט מצמצמות בזדון. ״אני אחיה אחרייך,״ חשבתי לעצמי.
אריאל מתח ביקורת עם עיניו על הדס, שכבר מדברת אליי.
אמא, צריך לדבר.
ברור, לא הצלחת לשנות פה כלום לבדך. החמות שלך שולטת בכול.
היא לא חמותי, לחשה הדס. זו אשתו של אריאל, אמא! הוא בכלל נשוי לה…
הייתי בשוק.
מה? מה את אומרת?
הכל שייך לה אריאל התחתן איתה לפני עשרים שנה, כשהייתה בערך בת חמישים. אין לה ילדים. וככה הכול שלו
שכבתי במיטה, בהיתי בתקרת חדר שיש בו יותר ספרים משיש אצלנו בכל הרחוב. הכל יקר, לא שייך לנו.
אז למה את נשארת פה?
כי אריאל רצה ילדים, משפחה… והיא אפשרה לו להביא חברה, ואני עכשיו אני פה עם תמר. הוא כמעט לא חי איתה כמשפחה. כל אחד חי לעצמו.
מספיק! קמתי. את אורזת ובאה איתי חזרה הביתה!
הדס הרימה את סנטרה:
אני לא הולכת לשום מקום. טוב לי כאן, וכשאריאל יתאלמן אתחתן איתו. זה החיים שלי, ככה אני בוחרת.
אז תישארי פה, חיה מה שנשאר, כמו סמרטוט שאפשר למחוק עליו רגליים. אני חוזרת.
***
מאז עבר כל יום באטיות קודרת עבורי. רק לפי עדכונים של אחרים שמעתי מה קורה אצל בתי. מדי פעם ביקרתי אצל גילה, ישבתי לצפות בנכד שלה ומשלתי בדמיונות על תמר.
לבסוף נשברתי. נסעתי שוב לתל אביב, התחבאתי ליד הבית של הדס והבטתי בגינה: תמר כבר רצה, מלטפת שני כלבים קטנים וקוראת “סבתא, סבתא!” אבל זו הייתה החמות.
הכעס עלה בי, קנאה בוערת “היא אפילו לא קרובת משפחה, אני הסבתא האמיתית!”
יצאתי וצלצלתי בפעמון.
***
אף אחד לא גירש אותי. “הבית גדול, יש חדר לכולן,” אמרה החמות בשקט. אנחנו לא רבנו, רק קינאתי לפעמים, בזמן שאנחנו עבדנו בגינה ודיברנו בציניות, או כששיחקנו מחבואים עם תמר.
אז חזרת, חשבת שאת תצילי את הדס מהמכשפה? תדעי-לך, לא תזיק כלום אם תדעי לשמור על איפוק
קחי בקלות, אולי עוד תצטרכי סיוע כשחס וחלילה תגיעי לשבת.
אני לא אצטרך עזרה אף פעם. אני אפילו לא ילדתי, איזו עייפות תהיה לי כבר בחיים? ואת באמת באת מפה מפחד והבת שלך בכלל לא חיפשה אותך.
אני יותר חזקה ממך, לא אני אשאר לבד פה בסוף!
וככה אנחנו, מתמודדות זו עם זו, דואגות להדס ולתמר לכל אחת הדרך שלה.
ואני למדתי שהחיים לא תמיד הולכים לפי התסריט שתכננו, ואף אם הלב נשבר צריך למצוא משמעות חדשה, ולהישאר אמא גם ממרחק.
