דמייני אותי הולכת הביתה אחר הצהריים, אחרי שעשיתי קניות בסניף של שופרסל עם השכנה שלי דלית, ומקשקשת איתה על כלום. פתאום אני רואה ליד השער של הבניין שלנו רכב יוקרתי עוצר. ישר נעמדתי זקופה וגאה, ולוחשת לדלית:
תראי-תראי, בטח החתן לעתיד של הבת שלי הגיע ככה מוקדם בבוקר.
דלית, שתמיד יש לה מה להגיד, מציצה לתוך הרכב עם עיניים קטנטנות כאלה ואומרת:
כבר החלטת שהוא יהיה החתן שלה? נו באמת, הוא אפילו לא הציע לה נישואים. חוץ מזה, מי יודע בכלל מי זה? אולי עבריין? או איזה נוכל
נפנפתי לה עם היד בבוז, הפה שלי ישר התהדק:
תפסיקי לקשקש. הוא בחור טוב, יש לו כוונות רציניות עם עינת. טוב, אני רצה, אין לי זמן. רוצה להגיש לו תה לאורח, ותראי, בדיוק קניתי עוגיות, שיהיה מה להגיש.
הרמתי את השקיות, כמעט רצתי עד הבית, וראיתי שדלית נשארת מאחורה עם פרצוף עקום כזה.
הנה אני קולטת מה העניין”, היא מלמלה, “לא הבנתי למה היא קונה פתאום גבינות מפוארות, עוגיות שוקולד יוקרתיות, וקבנוס, עכשיו ברור היא מקבלת אורח חשוב בבית, רק שלא תדחוף את עינת לכל חתן בסביבה מבושה.
***
בבית כבר התפשט לי חיוך על הפנים מהרגע שנכנסתי. עינת יושבת על כיסא המטבח, והוא, הבחור, הביא לה פרחים, פרלינים, ובושם ארוז יפה.
הוא התנהג בנימוס, כמו תמיד וקם ישר כשנכנסתי. ביי לי, ברור שהתאהבו, שניהם האריכו מבטים.
הוא כמעט התכופף בפניי, ואני גייסתי עיניים נוצצות לאמא:
וואי, בת שלי, תראי איזה בחור! קצת כסוף בצדדים, אבל זה רק מוסיף גבריות. הוא בכלל נראה כמו בן אצולה!
אמא, הוא באמת בן אצולה, עינת ענתה בגאווה, מחייכת אליי.
אז למה הוא בא? סוף סוף פרחים ומתנות? לא יכולתי להירגע.
פניה של עינת התקדרו:
לא, לא הציע לי נישואים. רק שכנע אותי לבוא איתו להצגה בתל אביב.
החיוך נעלם מפניי ישר.
ככה רק שכנע תיזהרי ממנו, עינת. יש הרבה תל אביבים עם כוונות לא ברורות מבלים, מחרחרים, בסוף מחפשים “טרף” חדש.
אמא
מה, אמא? את כבר בת שלושים! הוא כבר קרוב לארבעים! למה לא להתחתן כבר? שיפסיק למשוך את הזמן הזה!
אמא, נסתדר בינינו, אל תתערבי!
עינת, מספיק! תקשיבי לאמא שלך! כעסתי, ניגשתי אליה ולקחתי לה מהיד פרוסת גבינה.
תחזירי את זה, את עוד צריכה לשמור על הגזרה! והגבינה יקרה, הוא יבוא שוב מחר לתה, מה את חושבת, שיהיה מה להגיש!
עינת הסתכלה עליי בעיניים כחולות גדולות, שקטה ושאלה:
אמא, למה את התעצבנת ככה?
הכנסתי את הגבינה למקרר והתחלתי להרעיש בסירים ולסדר את השולחן, לוקחת לה הכל מתחת לידיים את הצלחת עם הגבינות, את הקערה עם העוגיות.
את מבינה, עינת? אני מפחדת. הוא ממשיך לבוא, כולם כבר מדברים על זה, ואולי בסוף יקום ויילך בלי להציע לך? את כבר לא בת עשרים, כבר מתחילים לקרוא לך רווקה זקנה! ובסוף, אחרי כל מה שקרה כאן, אף אחד כבר לא ירצה לבוא ולחזר
אמא, תרגעי, הוא לא הולך לשום מקום, תסמכי עליי.
***
שבוע אחר כך אני, בוכה, אורזת לעינת מזוודה. אני תמיד האמנתי שהיא שמורה, ובסוף…
היא בהריון! כששאלתי איך קרה, חייכה כזה חיוך ממזרי:
הוא סידר לי טרמפ ליער, קטפנו תותים, ובסוף חיכה לי ליד הקרקעית של היער, ראיתי שהוא פשוט מאוהב בי. הרי אני יפה
טוב, הייתי מבולבלת, ומה, ביער? ככה? נו, דברי, אני רוצה לדעת באיזה שלב בחינוך שלך פישלתי!
עינת נוגסת בקבנוס, עונה בשקט:
לא משנה, אמא העיקר שהוא מתחתן איתי!
רק תזכרי אנחנו עושים חתונה עם כל המשפחה! אני מתעקשת, כואב לי שאת נוסעת הרחק, את הרי האחת והיחידה שלי.
אבקר אותך הרבה, אמא.
בינתיים, השכנים כמעט שוברים את הדלת:
יפה, שמעתי שעינת מתחתנת, למה לא סיפרת כלום?
היא כבר נוסעת, אני רצה בבית בהיסטריה.
מה, בלי מתנות! היית יכולה להודיע לפני!
לא צריך, עינת רק נוסעת לתל אביב עם החתן.
איזה אושר!
***
הבת שלי, עינת, עברה איתו לתל אביב. אחר כך היא התקשרה, סיפרה לי על הבית המדהים שלהם שם.
חיכיתי שהם יודיעו על חתונה, אבל הזמן עבר חודש, אחרי זה עוד חודש, ואחרי חצי שנה פתאום דלית רצה אליי וצורחת שראתה את עינת באזור נורדאו עם עגלה.
עם עגלה?! כמעט נפלתי מהכיסא.
חצי שנה ולא סיפרה לי שילדה נכדה! כעסתי כל כך. התקשרתי אליה מיד מהתחנה המרכזית, מזל שבתל אביב יש קליטה. בקיבוץ שלנו, כלום.
היא עונה אחרי זמן, לא רוצה לענות. הלחץ שלי רק גבר.
איפה את, עינת? אני צועקת, שאנשים מסתובבים סביבי. אני מחכה בתחנה, תבואי לקחת אותי! ולמה לא סיפרת לי שנולדה לך ילדה?!
עינת באה במונית, עיניה מושפלות:
אמא, מצטערת, פשוט לא היה זמן להסביר. ילדה מהממת, קראתי לה נועה. היא דומה לך
ואנחנו גרים בבית של יפתח (החתן). הבית שלו באמת מדהים!
ומה הלאה?
הסתכלתי עליה בוז, קפואה:
את מתביישת בי, תגידי את האמת.
מה פתאום, אמא! נבהלה, פשוט… אמא של יפתח גרה איתנו. כל הבית, המכונית, הכל שלה. והיא מנהלת את הכל לא מרשה לו להתחתן איתי.
***
עברתי את מפתן הבית הענקי בביטחון, כאילו ברור לי שאני הולכת לעשות פה סדר.
איזו מין אמא זאת? בן מביא אישה בהריון, והיא לא מרשה להתחתן?!
לא עניתי לא ליפתח ולא לנכדה שנועה, שמנופפת בידיים הקטנות שלה. הלכתי ישר לחפש את “הגברת”, שמצאתי אותה מנגנת בפסנתר בקומה השנייה.
ניגשתי, נתקתי אותה מהפסנתר, והיא הביטה בי עם מבט נוקשה:
מי את?
אני אמא של עינת! התפוצצתי, לא מתביישת, מנגנת בזמן שהתינוקת צריכה לישון?!
את מתכוונת לנועה? היא ישנה מספיק, ענתה בקרירות.
אם קשה לך, תעברי דירה למה להפריע לצעירים?
למה שאעזוב את הבית שלי? התריסה.
כי את מפריעה להם!
הם חופשיים ללכת. לא אני קשורה להם, אלא הם אליי.
אז את בכלל לא דואגת לנכדה שלי?
למה שאדאג להם? מה שאני חייבת נתתי את הבן שלי! את רוצה לזרוק אותי מהבית שלי?
אם תמשיכי, אני קוראת לשירותי הביטחון ואת תמצאי את עצמך בחזרה בקיבוץ שלך.
יפתח שמע את הוויכוח, הגיע ורמז לי עם עינט, בת אלף רמזים אולי תשתי תה?
***
שתינו תה. הבטתי בה מלמטה למעלה, היא מחייכת חיוך ממזרי, כאילו אומרת בואי נראה אותך.
בלב, אני חושבת “אני אחיה אפילו אחרייך”.
יפתח, בחור שלי, יושב מתוח, מנדנד את הברך של עינת כאומר לה תסבירי לה כבר!
אז עינת לקחה אותי לחדר העבודה בדלת סגורה, בזמן ש”הגברת” מנגנת שוב בקומה השנייה.
אמא, חייבים לדבר.
דיברת מספיק, גברתי! היא מושכת בכם חוטים!
היא לא חמותי, אמא. זאת אשתו של יפתח.
נפלט לי אוויר. החזקתי את הראש.
מה?!
את הרי רואה כמה יפת, סליחה, יפתח, עשיר זה בגלל שהיא האישה שלו כבר עשרים שנה. היא בכוונה לא עשתה ילדים ציינה שזו הבחירה שלה.
הבטתי מסביבי הבית, הספרייה, הפריטים, הבדים הכל שלה. הכל מהכסף שלה.
היא בעלת הכל כאן, עינת ממשיכה. רק אחרי שעברתי הנה הבנתי. כשהתחלתי “להילחם”, יפתח סיפר את האמת.
איזה חזיר! למה את צריכה את זה?
אמא יפתח רוצה משפחה, ילדים. היא לא רצתה. הוא חיכה שנים, בסוף היא הסכימה ש אתן תהיה החברה שלו. זאת אומרת אני. הם כמעט לא חיים באמת יחד פשוט שכנים.
שמעת מספיק! קמתי. קחי את נועה, את החפצים וחוזרים לקיבוץ!
עינת פתאום הרימה את האף:
אני נשארת! טוב לי פה! יום אחד יפתח יתאלמן ואולי נתחתן.
עד אז היא תוציא לך את המיץ.
שיהיה. ככה בחרתי.
טוב, תישארי, תחיי פה כמו עלה נידף, ואני חוזרת הביתה! צעקתי.
***
מאז, הימים עברו עליי בלי טעם. שמעתי מהשכנה המשפחה שלה פורחת: בת מתחתנת, נכד חדש, ואני יושבת עם דלית, משחקת עם הנכד שלה ונזכרת בעינת ובנכדה שלי.
לבסוף נשברתי, סגרתי את הבית בדרום ונסעתי לעיר.
עמדתי שם בשער של הווילה של עינת, צפיתי מרחוק וראיתי את נועה שלי רצה בגינה עם שני פודלונים וקוראת “סבתא, סבתא” אבל לסבתא ההיא, אשתו של יפתח!
קינאתי כל כך. “אני הסבתא, מה פתאום היא?!”
יצאתי מהצללים, דפקתי בשער.
***
אף אחד לא העיף אותי מהבית. אפילו בעלת הבית רק חייכה פעם אחת: “הבית הזה מספיק גדול לכולן”.
מאז, אני והיא כבר לא רבות. לפעמים שותקות, לפעמים עוקצות ככה בגינה, מנקות יחד הערוגה או משחקות מחבואים עם נועה.
מה, קפצת לכאן מרוב חשש שאני עושה לעינת עוול? אולי טוב עשית, כי עינת כמו סמרטוט, צריכה שדואגים לה.
אני מתי שארצה יכולה להעיף אותה, ואולי לא. היא בטח לא דומה לך, כנראה דומה לאבא שלה. את קצת חזקה, אבל חלשה.
אני אתן לך סמרטוט! גמגמתי ולמה חלשה?
כי את באת לכאן, לא היא חזרה אלייך. מישהי חזקה הייתה גורמת לה לבוא. את באת, ברחת.
שטויות, אני יותר חזקה ממך! ובכלל, באתי לגור פה כי את כבר לא נראית משהו, עוד מעט תיפלי למיטה. לסדר לך סיר לילה עליי. רק שלא יעבור לעינת התפקיד הזה.
חה חה, הצחקת אותי, מותק. אני בריאה, נבדקת אצל הטובים ביותר, ואין לי ילדים אז אין לי דאגות. בטוחה שאני אשאר פה עוד הרבה זמן. מי יודע, אולי את תלכי קודם, זיוה?
