יומן, 14 במרץ
עצרתי הבוקר מול לוח המודעות של הבניין, באותו מקום שתמיד מודבקים בו פתקים על בדיקת גז או על כלבים שאבדו. אבל היה שם דף חדש, תפוס בסיכות עקומות, כאילו מישהו מיהר לתלות אותו. למעלה, באותיות גדולות: “אוספים חתימות. דורשים טיפול.” למטהשם המשפחה של הדיירת מהקומה החמישית, וכמה תלונות: רעש בלילה, דפיקות, צעקות, “הפרת חוק הרעש”, “סכנה לשכנים”. כבר התחילו להתארך חתימותחלק ברור, חלק באותיות מתפרעות.
קראתי פעמיים, למרות שהבנתי כבר בראשונה. היד כבר רצתה להוציא עט מהכיס, אבל עצרתי את עצמי. לא כי אני נגד. פשוט קשה לי עם מצבים שבהם דוחקים בי. אני גר בבניין הזה כבר שתים עשרה שנה, למדתי להתרחק ממלחמות שכנים כמו מקור רוח מדרגות. מספיק תעסוקה יש לי בעצמי: עבודה במוסך, משמרות, אמא שבקושי זזה אחרי אירוע מוחי, גרה בצפון תל אביב ואני צריך להיות אצלה כל פעם שמשהו לא מסתדר; בן מתבגר, שאו שהוא שותק שבועות או מתפוצץ על שטויות.
במדרגות היה שקט, רק קול דלת משאית המעלית נסגרה באיטיות במעלה הבניין. עליתי לקומה הרביעית, הוצאתי מפתח, ואז מבט אחד למעלה, אל המדרגות שמובילות לחמישית. שם גרה שולמית בת שבע. בסביבות החמישים, אישה קשה, תמיד בתספורת קצרה ובמבט חודר. אף פעם לא אומרת שלום ראשונה, וגם כשעונים לה זה מרגיש כאילו מטרידים אותה. הכי הרבה ראיתי אותה עם שקיות מה”סופר־סל” או עם דלי, שוטפת את המדרכה שליד הדירה. לפעמים בלילה יצאו משם קולות: פעם דפיקה, פעם צעקה קצרה, או גרירה מוזרה על הרצפה.
לקבוצת הוואטסאפ של הבניין אני נכנס רק כשאין ברירה. רוב הזמן רבים שם על חניה או על פינוי האשפה. אבל בשבועות האחרונים כולם דיברו רק על נושא אחד.
“שוב אחת בלילה רעש! הילדה התעוררה, נבהלה!”
“לפני שש, מה אתן לי לישון? איך אפשר לתפקד בטור עבודה אחרי זה?”
“זה לא רעש, היא שם מזיזה רהיטים, אני שמעתי.”
“צריך לקרוא לפיקוח. יש חוק.”
דפדפתי. לא עניתי. אני לא צדיק. גם אותי העירו פעם אחת ברעש בשלוש לפנות בוקר, והרגשתי איך הכעס מצטבר לי בחזה, והלוואי שמישהו אחר יטפל בזה ואני אקרא מחר שהבעיה כבר נפתרה.
בערב החלטתי בכל זאת לכתוב: “מי אוסף חתימות? איפה הדף?”
משיבה לי רבקה, מרכזת הוועד, דירה שלישית. “בקומת כניסה, על הלוח. מחר שבע בערבפגישה אצלי בבית. חייבים למצוא פתרון לפני שייצא משליטה.”
הנחתי את הטלפון, והרגשתי אותו תסכול ישן של ישיבות הוריםשמחפשים ממך רק חתימה, כשהכול כבר סגור.
למחרת פגשתי את שולמית במדרגות. סוחבת שתי שקיות כבדות, נושמת בכבדות, אבל בשום פנים לא מבקשת עזרה. ובכל זאת, לקחתי שקית אחת בלי לשאול.
“לא צריך,” אמרה, חותכת.
“אני אעלה עד הדלת,” עניתי, הולך איתה.
שתקה עד שהגענו לדלת. לוקחת את הידיות בכוח.
“תודה,” אמרה. לא מילה של הכרת טובה, אלא רישום יבש בדוח.
כבר רציתי להסתובב, ואז שמעתי מתוך הדירה קול מוזר, כבד, כמו אנקת נשימה. שולמית קפאה רגע עם המפתח.
“אה… הכול בסדר?” שאלתי בלי להבין למה.
“כן,” ענתה, סגרה מיד.
ירדתי לדירה שלי אבל הקול נשאר לי בראש. לא רעש, לא מוזיקה. משהו אחר, בסיסי, אנושי.
אחרי יומיים הופיע על הדלת שלה עוד פתק, הפעם מודבק באזהרת זעם ובטוש עבה: “די עם הרעש בלילות. גם לנו יש זכות לישון!”. הפתק נראה כאילו מישהו שפך את כל התסכול על המדבקה. פתאום נזכרתי: גם אצלנו בבית, כשהייתי ילד, השאירו כאלה על הדלתכשאבא שתה וצרח, והשכנים כאילו לא רואים, עד שפתאום כולם מתחילים ללחוש.
עליתי לקומה החמישית, הקשבתישקט. לא צילצלתי. הורדתי בעדינות את הפתק, קיפלתי ושמתי בכיס. יצאתי החוצה וזרקתי בפח, לא בזה של הבניין, שלא יראו.
בינתיים השיח בקבוצה החריף מאוד.
“היא עושה בכוונה. לא אכפת לה מאחרים.”
“צריך לפנות אותה. שתלך לגור במושב.”
“הפקח אמר שאפשר רק עם תלונה מרובת דיירים.”
שמתי לב, איך מהר מאוד ‘רעש’ ו’הפרעה’ הפכו אצלם ‘כזאת’. לא על מקרה מסוים מדבריםאלא על בן אדם שתויג כבעיה.
בשבת חזרתי מאוחר מהעבודה. במעלית ריח של ספריי, מישהו עשה סיבוב סיגריה. עליתי, ובדיוק כשיצאתי נשמעו שתי דפיקות חזקות מעלילא הלמו של שיפוץ, אלא כמו נפילה כבדה. ואז קול אישה, חנוק, אבל ברור:
“…תחזיק… מיד…”
עליתי, דפקתי על דלתה של שולמית. אור חזק בציץ הדלת, פס של אור חותך את הרצפה.
“מי זה?” היא שואלת, דרוכה.
“אריק מהקומה הרביעית. הכול בסדר…”
הדלת נפתחת על שרשרת, שולמית עומדת שם בחלוק, לחי אדומה כאילו ניגבה דמעות.
“שום דבר. תלך.” היא קוטעת.
מבפנים בוקעת אנקה גסה.
“צריכה עזרה?” העזתי.
היא נועצת מבט כאילו נתתי לה צדקה.
“לא. הכול בשליטה.”
“יש שם מישהו…”
“אחי. סיעודי.” עונה מהר, כאילו גוזרת דיון. “לך.”
סגרה.
נשארתי במדרגות, מסתבך בין גישה של כיבוד פרטיות לצורך להגיב למה ששמעתי. ירדתי, אבל בלילה לא נרדמתי. המילה “סיעודי” הדהדה לי בראש. דמיינתיאדם נופל מהמיטה, בולע אוויר, גורר מים, מזיז מיטה. מהקומה למטה רק שומעים רעש ומכעיסים.
הלכתי למפגש אצל רבקה לא כי התחשק לי אלא כי ידעתי: אם לא אגיעאתחרט. כבר בשבע כולם המתינו לה בכניסהחלק בטרנינג, אחרים במעיל, דיבור שקט אבל אווירה מותחת.
רבקה מושיבה אותנו במטבח שלה, החתימות על השולחן, דף עם פירוט החוק, טלפון של הפיקוח.
“יש גבול למה שאפשר לסבול,” פתחה בקול תקיף. “ילדים לא נרדמים, מבוגרים לא ישנים, אני עם לחץ דם. זה לא נגד בן אדם, אבל יש חוקים.”
ראיתי איך המילים “לא נגד בן אדם” מרגיעות כמה.
“אני אתמול בשתיים לפנות בוקר קפצה מהמיטה,” אומרת ליאת מהקומה שישית, צעירה עם עיניים טרודות, “הקטנה ישנה ואז בום. נדנדה אותי עד הבוקר.”
“אבא שלי אחרי צנתור,” אומר עוד מישהו בלבוש ספורט, “רק שומע והמוח שלו קופץ לשריפות.”
“חייבים לערב פיקוח כל פעם,” מישהו מכניס, “שיתעדו.”
הקשבתי. ברור לי שהם לא ממציאים. הם מותשים. זו הצדקה שלהם.
“ומי דיבר איתה?” שאלתי.
“אני,” עונה רבקה. “היא גסה. אמרה: ‘לא נוח לךתעבור דירה.’ וסגרה.”
“היא תמיד כזו,” ליאת מוסיפה. “כאילו אנחנו אשמים בזה.”
רציתי להגיד על אחיהוהסיבה האמיתית. והעפתי מבט בשולמית. לא הצלחתי להוציא מילה.
“אולי משהו אצלה…” פתחתי, “כולנו סוחבים…”
“נו באמת, כולנו עם צרות, אבל לא מרעישים,” קוטעת אותי רבקה.
ובדיוק אזדפיקה בדלת. שולמית נכנסת, ממושקה, שיער חלק, בידה קלסר וטלפון. הפנים מתוחות, אך לא מפוחדות.
“אני שומעת שמדברים עלי,” אמרה.
בחדר נהיה צפוף, כאילו כולם דחוסים במעלית קטנה.
“זה לא אישי, זה מצב,” מתקנת רבקה. “את מפריעה.”
“אני מפריעה,” חוזרת שולמית, מהנהנת כאילו מסכימה על משהו פנימי. “בסדר. תשמעו.”
הניחה את הקלסר, פתחה מסמכים, אישורים, הציגה את הטלפון.
“אחינכה, אחרי אירוע. לא הולך, לא מדבר. בלילות נושם בקושי. נופל, אם אני לא מספיקה לתפוס. אני הופכת אותו כל שעתייםאחרת פצעי לחץ. כל הרעשזה לא כסאות, זה אני סוחבת גבר כבד ממני.”
קולה יציב, אבל מתח וברזל בעייפות. ראיתי חבורות על הידיים שלה.
“קראתי אמבולנס שלוש פעמים החודש. הנה, תיעוד. הנה פקסים. לא חייבת להציג לכם, אבל כבר מדברים עלי כאילו אני מרימה מסיבות.”
שתיקה. ליאת מהשישית מורידה עיניים.
“לא ידענו…” לוחשת.
“כי לא שאלתם,” קוטעת. “כתבתם לי על הדלת, שפטתם, חתימותמה אתם רוצים? שאוציא אותו למדרגות כדי שיהיה לכם שקט?”
“אף אחד לא אמר את זה,” הבהירה רבקה. “יש גם חוק: אחרי אחת־עשרה אסור להרעיש.”
“חוק…” מחייכת במרירות. “תרצו? אתקשר לאמבולנס, לפיקוח, שיראו בעצמם. תחתמו כל פעם ש’שמעתם’.”
“אנחנו אמורים לסבול?” שואל הספורטיבי, קולו נשנק. “גם לאבא שלי קשה.”
“ולי לא?” שולמית עונה בשקט אך חותך. “חושבים שיש לי ברירה? שגם לי בא לא לישון?”
כולנו שותקים. רציתי להגיד משהו שישבור את המתח, אבל לא מצאתי.
רבקה נרגעת: “אם היית מודיעההיה יותר קל.”
“שאתריע שאחי עלול למות בלילה?” סוגרת בשקט. “אני לא יודעת לבקש. ואין לי ממי.”
פתאום עלה בי: אנחנו שכניםאבל אף פעם לא באמת “ליד”. רק דלתות.
“בלי צעקות,” אמרתי באומץ. “או שרק נחריף, או שנחפש יחד לשרוד.”
הסתכלו עליי. לא רגיל להיות מרכז, אבל זה כבר לא זמן להסתתר.
“לא חתמתי,” המשכתי. “לא אחתום. זה לא יפתור שום דבר, רק יעשה אויבים. אבל גם אסור להתעלם. יש כאן עניין.”
רבקה קימצה בשפתיים.
“מה אתה מציע?”
חשבתי על אותן מדרגות, המתח, הרעש.
“קודם כל,” הצעתי, “שולמית, אם קורה בלילה, אם צפוי רעששלחי הודעת ווטסאפ: ‘אמבולנס’, ‘התקף’. לא הסברים, רק לדעת שזה לא שיפוץ.”
“אני לא חייבת,” ענתהואז התבוננה בי. “אשתדל.”
“שנית,” פניתי לכולם, “אם מישהו שומע בוםבמקום לרוץ לקבוצה, תתקשרו קודם, או תבדקו אם צריך עזרה. רק אם לא נפתרתשקלו לעלות שלב.”
“והיא תפנה אותנו?” ליאת שואלת.
“תדעי שניסית לפעול אנושית,” אמרתי. “זה בשבילך.”
רבקה שתקה.
“ועוד דבר,” פניתי לשולמית, “אפשר לשים מחצלות או מגיני גומי לרהיטים, אולי להזיז מיטה. אני עוזר אם צריך.”
“המיטה לא זזה,” ענתה בשקט. “יש מנוף, מחובר למסגרת. אבל מחצלותאפשר. ואם… אם מישהי יכולה שעה־שעתיים ביום לשבת, שאוכל ללכת לבית מרקחת, זה יהיה…”
לא סיימה. שקט.
“אני יכולה ברביעי,” אמרה במבוכה ליאת מהשישית. “אמא שלי לוקחת את הילדה. אכנס לשעה.”
“גם אני, אם צריך להריםאפשר,” הוסיף הספורטיבי.
המתח ירד מעט, לא נעלם. רק נעשה אחר.
רבקה הרימה את דף החתימות.
“מה עם זה?” שאלה.
הסתכלתי בשמות. גם זה של יוסי, שתמיד מחייך במעלית.
“לדעתי,” אמרתי, “להוריד מהלוח. מי שצריךשיגיש תלונה מסודרת על תאריך. לא ככה.”
“אתה נגד סדר?” תקפה.
“אני בעד סדר, אבל שלא יהיה אלות.”
שולמית הביטה בי.
“תסירו, אני לא רוצה לראות עצמי חתומה כל בוקר.”
רבקה קיפלה והכניסה לתיק. לא ברור אם בכבוד, או כי הרגישה שחלק השתכנע.
מפגש נגמר. במדרגות שניים ניסו להתבדחזה לא עבד. שולמית ואני ירדנו יחד.
“לא היית צריך להיכנס לזה,” אמרה.
“אולי,” עניתי. “אבל עדיף ככה מאשר משטרה.”
“זה עוד יגיע, כשתהיה החמרה.”
רציתי לשאול איך קוראים לאחיה, אבל ויתרתי.
“אם בלילה צריך עזרהתדפקי.”
הנהנה בלי להסתכל.
למחרת הדף ירד. בקבוצה הופיעה הודעה מרבקה: “סיכום: במקרים דחופיםשולמית מעדכנת, אין דיונים בלילה. מי שיכול לעזור ביוםאצלי.”
המילה ‘סידור’ נשמעה משונה. אבל תוך שעה באמת החלו להירשם ימים. זו קבוצה עם בטן, לא גב.
באותו לילה שוב רעש. התעוררתי, 2:17. עוד דקה הופיעה הודעה קצרה: “התקף. אמבולנס בדרך.” בלי חיוכים, בלי הסברים.
שכבתי במיטה, מקשיב לדלתות, צעדי חירום במדרגות. דמיינתי את שולמית מרימה את אחיה להושיב, לא להיחנק. הכעס לא נגמר, אבל נוספה לו עייפות נוגה.
בבוקר פגשתי את רבקה במעלית. עיניה טרוטות.
“שוב בלגן,” אמרה.
“אמבולנס היה,” עניתי.
“ראיתי… לא ידעתי שככה אצלם, אבל עדיין… אני לא ישנה, הלב שלי.”
הנהנתי. את הלב שלה אי אפשר לשנות.
“אולי אטמי אוזניים?” הצעתי, מודע כמה זה נשמע פתטי.
“אטמי אוזניים… לאן הגענו…”
שבוע אחרי, עליתי אל שולמית, כמו שהבטחתי. הבאתי מחצלת צפופה ועיגולי גומי. דפקתיהדלת נפתחה מיד.
הריח בו נשפך תרופות חמוץ, בית חולים. במרכז החדרמיטה לתוך הקיר. עליו גבר רזה, עיניים פקוחות, מבט דהוי, מנוף מחובר למסגרת. הבנתי למה המיטה לא זזה.
“הבאתי מחצלת,” אמרתי. “מתחת למיטה, שלא יעבור לרצפה. מגינים לכסאות.”
“הכיסא דופק כשאני מזיזה תורן,” ענתה, מסתכלת על הידייםסדוקות.
עזרתי להניח מתחת בזהירות, שלא להרעיש, בלי לנתק את המנוף.
“תודה.” הפעם זה נשמע אחרת.
כמעט הלכתי, והטלפון צלצל. היא ענתה, ועיניה התכהו.
“לא, אני לא יכולה עכשיו… כן… אין עם מי…”
סגרה, הביטה בי.
“רווחה. מציעים מטפלת שעתיים בשבוע. יש תור. ואני כל יום צריכה.”
לא ידעתי מה להגיב. הבנתי שגם ה’סידור בניין’ הוא רק פלסטר.
בערב מישהו שאל בקבוצה: “למה אנחנו צריכים לעזור? זו המשפחה שלהשתמצא פתרון מסודר.” התשובות היו מגוונות: הסברים, התמרמרויות, שתיקות.
הסתכלתי, לא הגבתי. הרגשתי שוב אותו עייפות. לא בגלל שולמית, בגלל שלא משנה מי עוזרמיד מתחיל וויכוח על צדק.
יומיים אחרי היה דף חדש בלוח. לא “לטפל”, אלא טבלה מסודרת: ימים, שעות, שמות. למטה טלפון של שולמית, הערה: “בלילה מקרה דחוףמודיעה לקבוצה. עזרה פיזיתאפשר להתנדב”. הפתק תלוי ישר.
פתאום הבנתי: זה לא פחות לא נעים לראות מהחתימותאבל מסוג אחר. עכשיו כולם מודים: מעבר לדלת חיה טרגדיה, והטרגדיה נכנסת לטבלה.
לילה אחד שוב עליתי. רעש חזק. שמעתי את שולמית מקללת חרישיתלא אנשים, את הגוף. דפקתי. פתחה מיד, בלי שרשרת.
“עזור,” אמרה קצרות.
נכנסתי, הורדתי נעליים, הנחתי צמוד לקיר. אחיה שכוב, משתנק. יחד הרמנו והושבנו אותו. הידיים רעדו אצלי; היא רק סידרה לו את הכרית.
כשיצאתי, אחת השכנות פתחה דלת הצצה, בלי מילים, סגרה. הבניין עצר נשימה.
בבוקר פגשתי את יוסי השכן.
“שמע,” גימגם, “חתמתי כי נשבר לי. לא ידעתי. אם הייתי…”
“הבנתי,” עניתי. “מה שחשובזה מה עכשיו.”
הנהן, אבל היה בו משהו עיקש של מי שלא אוהב להודות בטעות, אפילו לעצמו.
הפשרה עבדה. לא מושלםאבל עבד. בלילות צצות לפעמים הודעות קצרות: “אמבולנס” או “נפל”. פחות פרצופים זועמים, יותר שגרה עייפה. מישהו באמת נכנס לעזור, אחרים נעלמים אחרי פעם אחת. אצל רבקה לפעמים יש חורים בטבלה.
התחלתי לשים לבהתקשורת בבניין הפכה זהירה. כולם מברכיםאבל נשמרים. במדרגות אין יותר איומים, אבל גם לא את הזרימה שהייתה. אפילו כשהדיון על מנורה, מרגישים: רק לא שוב גיהנום.
יום אחד ראיתי את שולמית ליד המעלית, עם שקית תרופות וטרמוס קטן. פניה אפורות.
“מה מצבו?” שאלתי.
“חי,” ענתה. “שקט היום.”
עלינו יחד. בקומה שלי עצרתי.
“אם את צריכה משהותדפקי.”
הנהנה, ואז מלמלה:
“…בפגישה… לא התכוונתי להאשים”
נפנפה יד.
“הבנתי,” עניתי.
נכנסתי לדירה, הורדתי מעיל, סידרתי נעליים על מחצלת. בפנים שקט. בני עם אוזניות, אמא מבקשת לדעת מתי אבוא לבקר.
בהיתי בטלפון, ואז בדלת שמובילה שוב למדרגות. חשבתי על הדפים שיכולים לשנות אנשים: אחדעם חתימות נגד, אחרעם שמות אלו שמוכנים לתת שעה. ובין שניהםהמרחק קצר יותר מהמרחק בין שכנים שגרים קיר ליד קיר.
בערב מישהו כתב בקבוצה: “תודה לכל מי שעזר היום, בבקשה לא לדון בפרטים כאן. יש שאלותתפנו בפרטי.” ואז שוב חזרו לדיונים הקבועים על אשפה ועל המעלית.
כיביתי את הטלפון, והלכתי לשים מים לקפה. ידעתיסביר שבלילה שוב אתעורר מרעש. והפעם, כשאתעורר, לא אוכל לחשוב רק על עצמי. זה לא הופך אותי טוב יותר, רק הופך אותי שותף.
