אבא, אל תקח אותה! בכתה בקול חנוק הבת הצעירה, עדי, רק בת שבע, אפה אדום מדמעות. אסור לתת את רננה, היא שייכת לנו!
החתולה שלך, אמר האב, יואב, כשהוא מסובב בזעם את ההגה, עושה צרכים בכל מקום! במסדרון, ליד התנור, אתמול אפילו בנעליים שלי. ולארגז החול מסרבת להיכנס. מה אתה רוצה שאעשה איתה?
אבל אבא
מספיק! קטע אותה בתקיפות.
המנוע של הסובארו הישנה (לבנה, צבע מתקלף, כתמי חלודה) התניע. מאחור, בתוך קופסה מקרטון, יללה רננה בקול חלש ושבור.
עדי נעמדה ליד השער, אוחזת בסורגים בידים לבנות ודקות, מביטה בדמעות רותחות איך המכונית המקרטעת נעלמת בנקודת הסיבוב של הרחוב בשכונת מגוריהן שבכפר עזריאל.
אמצע סתיו, שמיים נמוכים וכבדים לוחצים על הגגות. רוח משחקת בצמות של עדי, מרפרפת בשמלת הכותנה הדקה.
עדי, תיכנסי! תצטנני! קראה מהחלון האם, רותי. מה את עומדת שם ככה?
עדי לא זזה. הדמעות מילאו את הלחיים.
רננה…רננה שלה. החתולה הכתומה עם הכפות הלבנות והחזה הרך. בערבים הייתה מתכרבלת אצלה על הברכיים, או מתחממת ליד התנור. ועכשיו…
בבית נשמע ריח כרוב מבושל ובצק שפוחה רותי הכינה בורקס. שלושת האחים הגדולים אורי (בן שלוש־עשרה), אילת (אחת־עשרה) ונדב (תשע) ישבו במטבח, מחכים.
בעצם העמידו פנים שהם עושים שיעורי בית. אורי סובב את העט במחברת רק כדי להעביר זמן, אילת הסתתרה מאחורי ספר, אבל עיניה היו אדומות. נדב, שבדרך כלל היה פטפטן, ישב שותק ונגס בעיפרון.
תמיד זה ככה, פלט אורי לפתע וזרק את העט בכעס. אבא מחליט, ואף אחד לא שואל!
שקט! כעסה רותי, עדיין לשה את הבצק במרץ. אבא יודע מה הוא עושה. כבר שלוש חתולים יש כאן. מיקה ויוסי נכנסים לארגז החול. רק רננה שלכם
עוד אפשר היה לחנך אותה! בכתה אילת. היא פשוט לא התרגלה!
לחנך? חייכה האם. מי בדיוק יתפנה לזה? אני? יש לי די והותר עבודה הפרות, התרנגולות, הגינה, וגם אתכם ועוד חתולה עם ראש של מלכה.
אנחנו היינו מצליחים! ענתה אילת בהחלטיות.
באיחור, קבעה רותי.
עדי התגנבה פנימה, התיישבה ליד החלון ובחנה את קווי הגשם הדקיקים. הכול נראה קודר בחוץ הבתים האפורים, השדות הכהים.
אמא…את חושבת שהיא תחזור? שאלה בקול חלוש.
רותי נאנחה עמוקות:
אני לא יודעת, ילדה שלי. באמת לא יודעת…
…
כעבור חצי שעה יואב חזר. פשט את המעיל הרטוב, שתלה על מסמר בכניסה והלך ישר למטבח, לא מתבונן בעיני ילדיו.
נו? שאלה רותי.
השארתי אותה. אצל משפחת אריאל במושב הסמוך. הם יטפלו בה.
זה רחוק המושב הזה? שאל נדב.
חמישה קילומטר, אולי יותר, ענה יואב בקצרה.
היא לא תחזור, לחשה אילת.
וגם לא צריכה, אמר יואב בקרירות. זהו, מספיק דיבורים. אני רוצה תה, קפאתי מקור.
רותי שמה לפניו כוס תה עם עוגיה בצלוחית. יואב שתה בשקט, פניו קשות. אף אחד מהילדים לא נגע באוכל. כולם נעצו עיניים בצלחות כאילו הן מלאות באבנים.
מאוחר בלילה, אחרי שכולם כבר הלכו למיטות, עדי לא הצליחה להירדם. שכבה בחלקה של המיטה הזוגית שחלקה עם אילת, מאזינה לגשם, לקירות חורקים, לכלבים נובחים בכפר הרחוק.
אילת, את ערה? לחשה.
כן, ענתה אחותה בקול שקט.
רננה בטוח תמצא את הדרך אלינו. אני מאמינה בזה. היא יודעת לחזור.
אל תגידי שטויות. איך היא תמצא? אבא הסיע אותה רחוק. חמישה קילומטר זה כמו ארץ אחרת בשביל חתולה כזאת קטנה.
אבל היא חכמה! היא תמצא אותנו…
אילת שתקה, הסתובבה לכיוון הקיר. עדי נשארה ערה, לוחשת את התפילה שלימדה אותה סבתא: “אלוהים, שמור על רננה. בבקשה, תן לה למצוא את הדרך חזרה…”
…
רננה ישבה בינתיים מתחת לתנור בבית משפחת אריאל במושב השני. האנשים שם היו עדינים הגישו קערת חלב, קצת אוכל, וליטפו אותה. אבל היא לא גרגרה, אפילו לא התקרבה אליהם. רק התכווצה לפקעת שקטה, מחכה.
איפה הבית שלה? איפה הילדים עדי, אילת, נדב, אורי? ואיפה רותי, שלפעמים הייתה גונבת לה שארית דג מהשולחן? איפה הריחות של החצר עץ הרימון, החציר, החלב החם?
כאן הריחות אחרים. הקולות זרים. גם חתול אפור ענק גר כאן וילקק שפתיו באיום כל פעם שניסתה לגשת לאוכל.
היא חיכתה. עד הבוקר. כשבעלת הבית פתחה את הדלת להוציא גרגירי תירס לתרנגולות, רננה ברחה.
הוי, לאן את רצה? קראה אחריה אריאלה, אבל החתולה כבר חתכה בגשם, דרך השדה, לכיוון הדרך.
הגשם לא פסק. עמד כמו וילון של מים קרים, רטובים. פרוותה צמודה לגוף, כפותיה החליקו בבוץ. היא לא ידעה בדיוק לאן, אבל בפנים בער רצון עיקש, אינסטינקט עתיק ללכת…הביתה…לא לוותר.
יום עבר. בלילה התגנבה לערמת חציר ישנה, רעדה מקור, קיבתה כאבה. ניסתה לתפוס עכבר, אך לא הספיקה הוא ברח למאורה. לבסוף שתתה שלולית גשם עם טעם עפר.
ביום השני יצאה אל הכביש. אספלט סדוק, מדרכת עפר, מעט מכוניות מתיזות לכלוך. רננה דידה, התרסקה, שוב קמה.
בלילה מצאה סככה ריקה, מצחינה. היתה שם עכבר אחד, אותו תפסה והרגה. אכלה בלי ללעוס.
ביום השלישי ירד שלג ראשון, כבד ומלוכלך. עקבותיה הורודים נצטיירו בשלג. אבל היא המשיכה.
כי שם, אי שם, מחכה בית. ושם יש ילדות שמחכות. ויש אמא רותי, שמעולם לא שכחה ללטף כשרק יכולתה.
ביום הרביעי התגלה מטע האקליפטוסים המוכר. ליבה הלם. היא האיצה זה אותו מטע, שבו עשו הילדים זרי כלנית.
ביום החמישי הגיעה לנחל לא רחב, אך קפוא. חצתה, רועדת ורטובה.
ביום השישי התחיל שיעול. מהאף טפטף, הנשימה כבדה. אבל המשיכה.
ביום השביעי, בצהרי בוקר, נעמדה ליד השער. יללה בקול שבור. אף אחד לא שמע. יללה שוב חזק יותר.
הדלת נפתחה. עדי יצאה, יחפה ובכתונת לילה.
רננה! צרחה, פתחה את השער וחיבקה את החתולה בגופה הרועד. אמא! אבא! כולם! היא חזרה! היא עשתה את זה!
אילת, נדב ואורי יצאו בריצה, גם רותי התקרבה, מנגבת ידיים בסינר.
ריבון העולמים… היא נראית גמורה… גם מצוננת מאוד… אמרה בשקט.
אמא, חייבים לטפל בה! התחננה אילת.
לטפל? הרהרה רותי. מישהי פעם ראתה וטרינר בשביל חתולים? וטרינר כאן רק לפרות. ננסה קמומיל. סבתא מלכה תדע איך. העיקר לחמם ולהאכיל טוב. וכמו תמיד מה שיהיה, יהיה.
לקחו את רננה הביתה. עדי חיממה לה חלב. החתולה שתתה בדחיפות, אילת ניגבה אותה במגבת ישנה, משתדלת לא להכאיב.
הכפות שלה פצועות, לחשה אילת. אמא, תראי…
רותי התיישבה, בדקה בעדינות.
את מסכנה אמיתית… טוב. נדב, רוץ להביא פולידין. אילת, קחי תחבושת. נטפל כמו שצריך.
ומה עם הצינון? שאלה עדי.
ננסה את חליטת הקמומיל. העיקר חום, אהבה ואוכל.
מאותו רגע כולם טיפלו ברננה כאילו הייתה תינוקת. עדי לא עזבה אותה, ליטפה ולחשה תפילה. אילת הכינה לה ציר עוף חם, נדב מצא שמיכה וישר אותה לצד התנור. ואורי, זועף, הסתובב ליד הכלים הישנים.
מה אתה עושה? שאלה אילת.
בונה לה ארגז חול, אמר בקיצור. שתתחיל סוף־סוף לעשות איפה שצריך. אנחנו נלמד אותה.
אתה מאמין שזה יעבוד?
חייבים.
רננה הייתה חולה שבוע שלם. התעטשה, טפטפה, דמעה. אבל הילדים לא ויתרו טפטפו קמומיל, חיממו חלב, קיפלו אותה בשמיכה. לאט־לאט חזרה לאיתנה הנזלת עברה, העיניים נצצו, הפרווה שוב רכה וכתומה.
אז התחילו ללמד אותה לארגז. אורי בנה אותו מתיבת עץ, מילא בחול. כל פעם שהתחילה להסתובב, הרימו אותה לשם.
כאן, רננה, כאן, חזרה עדי.
רננה ניסתה לברוח, אבל הילדים היו נחושים. יום אחד קרה הנס ניגשה בעצמה, חפרה, עשתה מה שהיה צריך.
הצלחנו! קראה עדי. אמא, אבא! עשינו את זה!
פעם ראשונה מזה שבועות רותי חייכה מהלב.
הנה… אז אפשר. מי היה מאמין.
יואב עיין בעיתון בשולחן. הביט ברננה, מחייכת בזווית פיה, יושבת בגאווה ליד הארגז החדש.
יש לך אופי, אני מודה, אמר חרישית. עקשנית. כמה קילומטרים הלכת?
אבא, אתה יותר לא תסלק אותה? שאלה עדי בשקט.
הוא שתק רגע, אחר כך ענה:
לא. אם חזרה בכוחות עצמה היא שייכת לכאן. אלינו.
עדי חיבקה אותו חזק. תודה, אבא! תודה!
די, מלמל, וכבר פחות כעס.
…
רננה חיה עוד שנים רבות בבית. לא עשתה אף פעם צרכים מחוץ לארגז, התכרבלה לצד התנור, צדה עכברים לצד מיקה ויוסי. בערבים הגניחה לאור אש, עטפה את כולם בשלווה.
לפעמים יואב הביט בה, חייך לעצמו.
יש לה נשמה, היה אומר. אמיתית. יודעת איפה הבית שלה. שום קילומטרים לא יעצרו אותה.
וכך למדו כולם: רננה ידעה לאן תשוב. הביתה. דרך גשם, קור ורעב. כי כשמחכים בסוף מוצאים את הדרך. וזהו הבית, זהו הלב. כי במקום שבו מחכים ואוהבים שם החיים עצמם.
