אבא, אל תיקח אותה! התייפחה הבת הקטנה, נועה, בת שבע, אפה סמוק מדמעות את דניאלה אי אפשר למסור, היא הרי שלנו!
דניאלה שלך, האב סובב בחדות את ההגה, מלכלכת בכל מקום. איפה לא? במסדרון, ליד התנור, ואתמול אפילו השאירה ערימה בתוך הנעליים. ובמקום שמותר, מסרבת ללכת. מה לעשות איתה בדיוק?
אבל אבא
וככה זה קרה. יגאל בן-דוד הניע את מנוע הסובארו הישנה לבנה, מוכתמת בחלודה חומה בקצוות. במושב האחורי, בתוך קופסת קרטון צפופה, יבבה דניאלה בקול דק עצוב.
אבא, אל תיקח! יבבה שוב נועה, אצבעותיה מלפפות את שערי הגדר, עוקבת בדממה אחרי הסובארו המוכה שריחפה על חורי הכביש ונעלמה בפנייה.
סתיו לח, כבד. שמיים אפורים נמוכים רוכנים מעל המושב. רוח כמושכת בצמותיה של נועה, מניעה את שולי שמלת הפרחים.
נועה, הביתה! תצטנני! קראה אמא-רותי מהחלון. למה קפאת כמו עץ?
הדמעות זרמו. דניאלה שלהם ג’ינג’ית, עם גרביים לבנות וכתם לבן בפנים. בערבים התכרבלה על ברכי נועה, מגרגרת מול התנור, ועכשיו
בבית ריח כרוב מתבשל ובצק שמרים רותי לשה לחמניות. האחים, ינון (שלוש-עשרה), הדס (אחת-עשרה) ורועי (תשע), ישובים מעל מחברותיהם או מעמידים פני לומדים. ינון שרבט בזעף, הדס התחבאה מאחורי ספר, עיניה אדומות, רועי שתק ומשך עיפרון.
ככה תמיד, זרק ינון, מטיח את העט על השולחן. אבא החליט? אז זהו! אף אחד לא נשאל!
בשקט, סיננה רותי, דוחפת אגרוף לתוך הבצק. אבא יודע מה טוב. גם ככה יש שלוש חתולות. מירה ויוסף נכנסים לארגז, כמו שצריך. אבל זו דניאלה שלכם
היא עוד לא התרגלה! קראה הדס, נחנקת. היא עוד הייתה לומדת!
מי ילמד? אני? גם ככה שוחה בעבודה; פרות, עופות, גינה, אתם ועוד חתולה עם פוזות של מלכה?!
היינו מלמדים, צייצה הדס. באמת.
מאוחר מדי, קטעה אותה רותי.
נועה נכנסה חרישית, התיישבה ליד החלון. בחוץ וילון דק של גשם, המושב שקט בתים אפורים, גינות קימים כבויות.
אמא תחזור? שאלה בלחישה.
רותי נשפה עמוק.
לא יודעת, ילדה. לא יודעת
כעבור חצי שעה יגאל בן-דוד שב. השליך את הז’קט הרטוב על הוו, התיישב למטבח בלי להביט בילדים.
אז? שאלה רותי.
השארתי אצלו נמרוד, הבטיחו לשמור.
רחוק? שאל רועי.
איזה חמישה קילומטר, אולי יותר, רטן האב.
לא תשוב, לחשה הדס.
לא צריך, גזר יגאל בקרירות. יאללה, תה! קפאתי.
רותי הגישה כוס תה ומקרוני ברוטב. יגאל בן-דוד אכל בדממה, טורף את האוכל בזעם כבוש. הילדים סביב השולחן, איש לא אוכל מביטים בצלחות כאילו כבדות מנשוא.
בלילה, כשכולם נשכבו, נועה התהפכה שוב ושוב. לצידה הדס, נשימות רכות. נועה מקשיבה לטיפות, לקירות הנאנחים, לנביחות ממרחק.
הדס, ערה? לחשה.
כן.
דניאלה תשוב, בטוח. תבוא.
שטויות, איך תדע? לקח אותה רחוק. חמישה קילומטר לחתולה זה ים.
אבל היא תמצא אותנו. היא חכמה
הדס הפנתה עורף. נועה שוכבת עיניים פקוחות, לוחשת כמו שסבתא לימדה: “אלוהי, שמור על דניאלה. תן לה לחזור בבקשה”
בינתיים, דניאלה התכווצה אצל נמרוד, מתחת לתנור, בכפר סמוך. קיבלה קערת חלב, פרוסת לחם, ליטוף אבל גופה קפאון. לא מגרגרת, לא מתחככת. זרה בין זרים.
איפה הַבַּיִת? איפה נועה, הדס, רועי, ינון? אמא רותי שגונבת לה גבינה? איפה ריח התנור, הפרוזדור, החצר?
כאן הכל אחר. חתול אפור ענקי שורט ונושף להסתלק ממנהגם.
היא מחכה. עד הבוקר. וכשהגברת פותחת דלת לתרנגולות, דניאלה מזנקת.
הו, לאן? קוראת נמרודית, אבל החתולה כבר נעלמה ביונו בגינה החוצה, שועטת אל הדרך בעפר ובוץ.
גשם לא מרפה, שוטף, קר, נצמד לפרווה, עקבות מתפזרים, ציפורניים ננעצות בבוץ.
היא לא יודעת לאן. רק חוש טמיר, עתיק, מניע הלאה: “הביתה קדימה לא לוותר.”
יום חולף. לילה במתבן רטוב. גופה רועד, קרביה ריקים. מנסה לזנק עכבר נחמק. שותה מגֶּשֶׁם עכור.
היום למחרת כביש חרוץ בורות, סובארו שנוסעת ומשפריצה מים. דניאלה צולעת בשוליים, נופלת, קמה, ממשיכה.
בלילה מצאה סככה ריקה עץ רקוב, ריח עכברים. אחת נתפסת בשיניים. אוכלת מהר, מקבלת כוח שוב.
ביום השלישי שלג ראשון. רטוב, מדביק. עקבות כהות על לבן, כפות כואבות, באור ורוד מדם. והיא ממשיכה.
על הדרך מבצבץ החורש המוכר, ליבו דופק בתוף אדיר. החצבנית, השדה שידע קולות הילדים זר פרחים שבעצמה קלעה נועה.
ביום החמישי הנה הנחל הצר, מים קרח. דניאלה שוחה, מטפסת, רועדת.
שש שיעול עולה, נזלת, נשימת קרב. עדיין מתקדמת כל עוד נשמה.
בוקר השביעי. פתח שער מוכר. היא מתרפדת, מייבבת בקול סדוק. לא עונים. עוד יבבה, חזקה.
הדלת נפתחת. נועה יוצאת יחפה, בפיג’מה.
דניאלה! צועקת, פותחת בשער, חובקת אותה. אמא! אבא! כולם תראו! היא הגיעה! היא חזרה!
רצים הדס, רועי, ינון. רותי מנגבת ידים בסינר, מתכופפת לראות מקרוב.
בואנה רזה לגמרי האף שלה רץ הצטננה, לוחשת.
אמא, נטפל בה! מתחננת הדס.
נטפל? פוסקת רותי. מישהו ראה רופא לחתולים? וטרינר יש לנו רק לפרות ותרנגולות החתולה תבריא או שלא.
אמא!
טוב, די, מניפה ידה. חממים לי חלב. ומישהו יביא סמרטוט. ננקה, נראה
בפתח מציץ יגאל בן-דוד. בוחן את החתולה בידיים הקטנות.
מצאה את הדרך… מלמל.
אבא, אתה קולט? הלכה לבד חמישה, אולי שישה קילומטר! קרא ינון בהתפעלות.
יגאל שותק. מסובב כתף ובולע את מרירותו פנימה.
דניאלה נכנסת הביתה אל החום, נועה מגישה לה חלב חם. החתולה לוגמת בחזירות, הדס מנגבת אותה בעדינות.
הכפות שלה פצועות… לוחשת הדס. אמא, תראי
רותי יושבת בידה, בוחנת.
קיבלת שְׁנוּם, מסכנה, נאנחת. רועי, תביא יוד. הדס, תביא תחבושת. נטפל.
ומה עם הנזלת?
נזלת ננסה קמומיל. אסע לשולה השכנה, יודעת המלאכות. הכי חשוב: לחום ולהאכיל טוב.
מכאן ואילך הילדים מסביב לדניאלה. נועה לא עוזבת, מלטפת, לוחשת סודות. הדס מבשלת מרק עוף לחתולה. רועי שולף שמיכה פורשת ליד התנור. ינון, זועף, מנסר בזירה.
מה אתה בונה? שאלה הדס.
ארגז חול, הפטיר ינון. שתלמד סוף סוף.
תצליח ללמד?
חייבים.
שבוע של מחלה: אפה נוזל, מתעטשת, דומעת. הילדים לא מוותרים; קמומיל, חלב, שמיכה.
ולאט פורחת: עיניה מבריקות, פרוותה נוצצת שוב.
אז מתחילים לימודי הארגז. ינון בונה מאילתר, מוסיף חול. כל פעם שדניאלה מחפשת פינה מובילים אותה אל הארגז.
פה, דניאלה, כאן, חוזרת נועה.
החתולה ממורמרת, מנסה לברוח, והילדים נחושים. ולפתע, פלא ניגשת בעצמה, חופרת, עושה הכל כמו שצריך.
הצליח! צוהלת נועה. אמא, אבא! עשינו את זה!
רותי מחייכת לראשונה מזה זמן.
נו איזה חיים! אפשר מי היה מאמין.
יגאל בן-דוד מול העיתון. מרים עיניים, בוחן את דניאלה מתלקקת בגאווה.
עקשנית, ממלמל, כמה אופי יש בחתולה כמה קילומטרים עברה
אבא, לא תמסור אותה שוב? נועה לחשושית.
הוא שותק, שוקל, ואז אומר:
לא. אם כבר חזרה לבד אז פה המקום שלה.
נועה חובקת אותו חזק, כאילו מפחדת שהבטחה תברח.
תודה, אבא! תודה!
יאללה, מסנן, אבל קל לראות שהוא לא כועס.
דניאלה חיה בבית שנים ארוכות. לא עשתה צרכים בחוץ יותר, השתמשה בארגז האישי בעקביות. בערבים גרגרה ליד התנור, חיממה עצמה בגוש רך. תפסה עכברים אפילו כמו מירה ויוסף מקור לגאווה אדירה לילדים.
פעמים יגאל בן-דוד הביט בה, מנענע ראשו.
יש לה נשמה, אמר. אמיתית. יודעת היכן הבית שום קילומטר לא יבלום.
הילדים הנהנו תמיד כי כך היה: דניאלה ידעה לאן לשוב. וחזרה. בגשם, ברעב, בכאב. כי מחכים לה, בבית.
וכאשר מחכים שם החיים. והחיים לא עוצרים לעולם.
