אבא החליט להתחתן
אמא של הדסה נפטרה לפני חמש שנים. הייתה בת ארבעים ושמונה בלבד. הלב הפסיק לפעום כשהשקתה את הסביונים במטבח. אבא אז היה בן חמישים וחמש.
הוא לא בכה, לא צעק. פשוט התיישב בכורסה של אמא והביט בתמונה שלה. הביט כאילו אם יתאמץ מספיק תקום פתאום ותכין תה שישי.
באותו יום, הדסה לא איבדה רק את אמא. בעצם, איבדה גם את אבא. הוא נשאר באותה דירה אבל כאילו רק בגוף. נשמה בלי פתק חניה, תקועה בבניין של אבל.
השנה הראשונה הייתה מדכדכת לגמרי. בגיל עשרים ושלוש, הדסה הפכה גם לבת, גם לאחות רחמנייה וגם לפסיכולוגית. הכינה קוסקוס הוא לא אכל. כיבסה חולצות הוא נשאר בפיגמה. דיברה, דיברה, דיברה מנסה לחלץ אותו מתוך תהום שהפכה לבית.
ואבא? שותק. לפעמים עונה כן או לא. כל תגובה כמו סירוב להיכנס: “עזבי אותי, אל תיגעי, תני להיות לבד.
לאט לאט קמה ביניהם חומה לא מהסוג של ירושלים, אלא מין קיר אפור, בלי סדקים, שבקושי רואים בו מי עומד בצד השני.
***
הזמן עבר. חיו זה לצד זו כזרים.
בבוקר נפגשו במטבח על קפה שחור, הלכו כל אחד לדרכו. בערב שוב מטבח, שלום-שלום, ונכנסו לחדרים שונים. שיחות? אולי עשר מילים ביום. קשר משפחתי? הכי טכני שיש.
הדסה כבר הפסיקה לנסות. אבא העריך את השקט, כל אחד התרגל למציאות החדשה בלי אמא בלי החום המוכר
***
ואז, אחרי תקופה, אבא התחיל להתעורר לחיים.
מחייך לשכנה, זאת שמפנקת בבורקס זיתים. יוצא עם חבר לדוג דגים בכנרת. שולף את הלפטופ הישן לראות סרטי פעולה. הדסה שמה לב שפחות כפוף, הלך לו הדיכאון מהגב. אפילו העזה לצאת לכל הקיץ עבודה ברחובות, בתור מדריכה.
כשחזרה, חיכה לה הפתעה גדולה.
***
אבא הכריז: אני מתחתן.
אמר את זה כשהדסה עוד עומדת בכניסה, באמצע להוריד נעליים. בקול רציני כאילו הודעה ממשרד הבריאות.
הלכו למטבח, אבא מתיישב מולה, מביט בעיניים.
הכרתי אישה, אמר, אפילו חייך. קוראים לה יעל. אנחנו מתחתנים.
להדסה נהיה קר בגב. לא בגלל שהוא מצא מישהי. להפך היא דווקא רצתה שיחייך שוב. אבל בראש נדלק אורות חירום: הדירה!
הדירה שלהם! איפה שגדלה, איפה שפינת התפירה של אמא עומדת. בארון הספל הישן שלה, ולא, לא זה שהותירה הגברת הזרה עם כתם קפה.
הדסה בוהה בכוס החדשה, לא מאמינה.
אבא, גמגמה, מנסה להישאר רגועה, לא נראה לך שזה קצת מהר מדי? אתה בכלל מכיר אותה? ובכלל, איפה תגורו? אל תגיד לי פה? זו לא רק הדירה שלך גם של אמא!
אבא מרים אליה מבט, והעייפות נוזלת מהעיניים כמו דבש קר.
אהה, עכשיו הבנתי, מלמל בקור. הנה זה מתחיל. מיהרת הפעם אני עדיין חי, כן? לא לחלק ירושה כל עוד אני נושם.
אני לא מחלקת! אני רוצה לדעת איפה אני עומדת! התפוצצה הדסה. זה הגיוני! תהיה לך משפחה חדשה, ומה איתי? מה יהיה יום אחד?
תחשבי אז, מלמל אבא ונעלם לחדרו, דלת טרקה עצמה כמו סוף משפט.
***
יעל הגיעה כמה ימים אחר כך. גבוהה, רזה, עיניים עמוקות ועצובות, ומנומסת מדי עד שבא לה לברוח.
הדסהלה, אני באמת מבינה אותך, אמרה דבשית. אני לא רוצה שום דבר ממך. יש לי חיים, דירה משלי. אני רק אוהבת את אבא שלך.
יעל ניסתה להיות נחמדה, אבל השאלות שלה!
איפה בדיוק המושב שלך? יש לך גינה גדולה? מזמן כבר יש לכם את הדירה הזו? שלוש חדרים במרכז תל אביב זה נדיר!
בנוסף, יעל טענה שזה לא הגיוני לדבר על ירושה בזמן החיים, שזה פוגע באבא ומרגיש כאילו כבר קברו אותו.
בקיצור, החשדות של הדסה רק החריפו. הייתה משוכנעת יעל מתוחכמת, בטח מחפשת רק דירה וכלים מתוצרת הרצליה. היחסים בינה לאבא הפכו מתוחים כמו מיתר בפסטיבל גיטרות. אבא ראה בה בת איומה, רודפת רווח והיא ראתה בו סבא מבולבל שמוכן למסור הכול בשביל חיבוק. כל שיחה נגמרה בעצבים הוא דורש חיים משלו, היא דורשת עתיד בטוח. דוקרנים הדדיים, כאילו מישהו ינצח כאן.
***
לבסוף הדסה נשברה. הציעה להיפגש עם נוטריון, לסדר את ענייני הרכוש אחת ולתמיד.
אבא סירב שוב ושוב, עד שלבסוף נאנח ומשך בכתפיים.
טוב, נאנח בכבדות, שיהיה כמו שאת רוצה.
הדרך למשרד הייתה שקטה מתמיד. הדסה סובבה את התיק בידיים, בטוחה שעוד רגע פורצת מלחמה.
הנוטריון אישה אפורה עם עיני בז מצוחצחות פתחה תיקייה, אמרה בקור.
אז אנחנו פה כדי
רק רגע, עצר אותה אבא. קולו שקט, אבל תקיף. הדסה קפצה באי נוחות.
הוא העביר לה נייר.
הנה.
הנוטריון שמה משקפיים, קראה, הרימה עיניים מופתעות:
אתה בטוח? זו מתנת רכוש! כל הדירה, כל מה שיש עובר לבת, חינם?
הדסה נעתקה נשימתה. מה? הוא נותן לה הכול? סתם ככה? זו מלכודת? מעכשיו מאשים שהיא אילצה אותו?
הדסה נועצת מבט בעיניו, מנסה לפענח אם מדובר בתרגיל.
אבל אבא מביט בה, והפנים שלו קפואות. אין שם זעם, אין כעס. יש רק אכזבה תהומית וחמלה. חמלה להדסה.
קחי, אמר חרישית, קם, הניח את המסמך מולה. הנה מה שכל כך רצית. דירה, מושב, קוס של אמא. לא צריך לדאוג שאני, עץ זית עתיק, אמכור את הנכסים לטובת איזו אהבה פנטסטית.
את המילה אהבה אמר במרירות כזו שהדסה הזדעקה בלב.
אבא אני לא לזה התכוונתי, לחשה, דמעות משפילות את הכבוד ישר אל הלחיים.
לא? חייך חיוך עצוב. חיוך רע יותר מכל צעקה. הדסה, חצי שנה לא שאלת אם יש לי חום, אם קר לי, אם צריך תרופה. כל השאלות שלך רק על הניירות. רק כמה מטרים זה הדירה ומה יוצא לך. לא ראית בי אבא רק תיק תקוע בדרך לירושה. את חושבת שלא שמתי לב?
עשה סיבוב לעבר הדלת. עצר לרגע:
רצית כלוב הזהב? קחי. שלך.
אבא יצא. הדסה נשארה לשבת, אוחזת בדף קר בידיים רועדות. היא “ניצחה”! קיבלה הכול! אבל פתאום הרגישה שהפסידה בגדול
***
עברו שנים.
אבא ויעל עדיין יחד. לפעמים, היא רואה אותם בגינה הציבורית, צוחקים. תמיד הולכים יד ביד. אבא הזדקן, אבל כשמסתכל על יעל יש לו ברק של שמחה אמיתית.
הדסה גרה לבד.
בדירת שלושה חדרים משופצת, עם ספה איטלקית חדשה ומערכת שמע מהודרת.
בשבתות עושה קפיצה למושב. הכול שם צבוע, מתוקתק.
רק שאושר נשאר אי שם, רחוק
הדסה כבר מבינה אבא לא העביר לה את הדירה מכעס או כאב. הוא נתן לה את מה שהיא בחרה: קירות ודפים, במקום לב ונשמה.
החליפה את אבא שלה בשלושה חדרים ומושב. ואין ירושה קשה מזו.
P.S. אם הזדהיתם כנסו לעמוד, תעשו לייק, מי יודע, אולי תמצאו שם קצת נחמה.
