כדי להימנע מבושה, היא הסכימה לחיות עם גבר גבנון… אבל כאשר לחש לה את בקשתו באוזן, היא כרעה ברך…
דניאל, זה אתה, ילד שלי?
כן, אמא! מצטער שחזרתי כל-כך מאוחר…
קולה של אמו, רועד מדאגה ועייפות, נשמע מהמסדרון החשוך. היא עמדה בכותונת ישנה, עם פנס קטן ביד כאילו חיכתה לו כל חייה.
דנילה, לב שלי, איפה היית עד עכשיו? הלילה כבר פרוש, הכוכבים מנצנצים כמו עיניים של חיות ביער…
אמא, הייתי אצל נועם, למדנו יחד למבחן… פשוט איבדתי תחושת זמן. מצטער שלא התקשרתי. אני יודע שאת כמעט לא ישנה…
או שאולי היית אצל איזו בחורה? הצרה את עיניה בחשדנות. לא התאהבת במקרה, הא?
אמא, תפסיקי עם השטויות! דניאל צוחק, חולץ נעליים. אני לא בדיוק מה שבחורות מחכות לו ליד השער. מי יסתכל עליי? גבנון, עם ידיים כמו קוף וראש כמו כדור דשא.
אך בעיניה הבזיק כאב. היא לא העזה לומר לו שהיא רואה בו לא מפלצת, אלא את הילד שגדל איתה בדוחק, בקור ובבדידות.
דניאל באמת לא היה יפה תואר. הגובה בקושי מטר שישים, כפוף, ידיים ארוכות כמו בבון שהגיעו עד הברכיים. ראשו גדול, תלתלים כמו שיח בר. בילדותו קראו לו קופיקו, שדון, פלא טבע. כשגדל הפך ליותר מאדם רגיל.
הם, דניאל ואמו מרים, הגיעו למושב הזה כשהיה בן עשר. ברחו מהעיר מהמחסור, מהבושה: אביו נכנס לכלא, אמו עזבה אותם. נותרו לבד. שניים מול כל העולם.
דני שלך לא ישרוד, קיטרה טבעה השכנה, מביטה בילד החיוור. ייעלם ולא יישאר ממנו זכר.
אבל דניאל לא נעלם. הוא נאחז בחיים כמו שורש בסלע. גדל, נשם, עבד. ומרים אישה עם לב מברזל וידיים צלקתיות מהמאפייה אפתה לחם לכל המושב. עשר שעות ביום, שנה אחר שנה, עד שגם היא התמוטטה.
כשהיא נכנסה למיטה ולא קמה, דניאל הפך לבן, לבת, לרופא, לאחות. שטף רצפה, בישל דייסה, הקריא כתבות מעיתונים ישנים. וכשנפטרה בשקט, כמו רוח בשדה עמד דניאל ליד הארון, קמוץ אגרופים, דמעה לא ירדה. כי מזמן לא נשארו לו דמעות.
האנשים לא שכחו. השכנים הביאו אוכל, בגדים חמים. ואז לפתע החלו לבוא אליו. קודם הבנים, מוקסמים מתחום הרדיו. דניאל עבד ברדיו המקומי תיקן מכשירים, כיוון אנטנות, הלחים חוטים. היו לו ידיים של זהב, למרות הופעתן המוזרה.
אחר כך התחילו להגיע גם בנות. בהתחלה רק לשתות תה עם עוגיות. אחר כך להישאר. לצחוק. לדבר.
וכך הבחין אחת מהן, הדס תמיד נשארת אחרונה.
את לא ממהרת? שאל לאחר שכולם הלכו.
אין לי לאן למהר, השיבה בשקט, מורידה עיניים. בבית החורגת שלי שונאת אותי. שלושה אחים גסים, אלימים. אבא שותה, ואני מיותרת שם. גרה אצל חברה, אבל זה זמני… אצלך שקט. בטוח. אני לא לבד כאן.
דניאל הביט בה והבין לראשונה שהוא יכול להיות נחוץ.
תישארי, אמר בפשטות. החדר של אמא ריק. את תהיי בעלת הבית. אני… לא אבקש כלום. לא מילה, לא מבט. רק תהיי.
האנשים ריכלו. לחששו מאחורי גבו:
איך? גבנון ויפהפיה? זה מצחיק!
אבל הזמן חלף. הדס ניקתה, בישלה מרק, חייכה. ודניאל עבד, שתק, דאג.
כשהיא ילדה בן, הכל השתנה.
על מי הוא דומה? שאלו ביישוב. על מי?
הילד, תומר, הביט בדניאל וקרא: “אבא!”
ודניאל, שמעולם לא חשב שיהיה אבא, הרגיש שמשהו חם נפתח לו בלב כאילו שמש קטנה.
הוא לימד את תומר לתקן שקע חשמל, לדוג דגים, לקרוא. הדס מביטה בהם, ואומרת:
כדאי שתמצא לך אישה, דניאל. אתה כבר לא לבד.
את כמו אחות בשבילי, ענה לה. קודם אחתן אותך עם מישהו טוב, רק אחר כך… נראה.
והיה כזה. בחור צעיר ממושב אחר. ישר. חרוץ.
הם התחתנו, הדס עברה אליו.
פעם אחת דניאל פגש אותה ואמר:
אני רוצה לבקש… תני לי את תומר.
מה? הופתעה. למה?…
הדס, אני יודע. כשילד נולד הכל משתנה. אבל תומר… הוא לא שלך באמת. תשכחי אותו. ואני… אני לא אוכל.
אני לא אתן אותו!
אני לא לוקח, ענה בשקט. תבואי לבקר מתי שתרצי. רק תני לו לגור איתי.
הדס חשבה רגע. ואז קראה לבן:
תומרלי, בוא! על מי אתה רוצה לגור איתי או עם אבא?
הילד זרח:
אי אפשר, כמו פעם? גם עם אמא וגם עם אבא?
לא, אמרה הדס בעצב.
אז אני נשאר עם אבא! הכריז תומר. ואת, אמא, תבואי לבקר!
וכך היה.
תומר נשאר. ודניאל באמת הפך לאבא.
אבל יום אחד הדס חזרה:
עוברים לעיר. אני לוקחת את תומר.
תומר בכה בבכי חייתי, חיבק את דניאל:
אני לא הולך! אשאר עם אבא! עם אבא!
דניאל, לחשה הדס, עיניה ברצפה. הוא… הוא לא שלך.
אני יודע, אמר דניאל. תמיד ידעתי.
אני אברח אל אבא! צעק תומר, טובע בדמעות.
ואכן ברח. שוב ושוב.
החזירו אותו חזר בחזרה.
בסוף הדס וויתרה.
שיהיה, נאנחה. הוא בחר.
ואז התחילה תקופה חדשה.
לשכנה גילה טבע בעלה בים. שיכור, רודן, איש נורא. ילדים לא היו. כי אין אהבה בבית כזה.
דניאל התחיל לבוא לקחת חלב. אחר כך תיקן גדר, סידר גג. ואחר כך פשוט בא. שותה תה. מדברים.
התקרבו. לאט, בזהירות, כמו מבוגרים.
הדס שלחה מכתב: לתומר נולדה אחות שירה.
תביאי אותה, השיב דניאל. משפחה אחד צריך להיות יחד.
כעבור שנה הגיעו.
תומר לא עזב את שירה. אחז בידיה, שר שירי ערש, לימד ללכת.
בני, התחננה הדס. תגור איתנו. בעיר יש תיאטרון, בית־ספר, הזדמנויות…
לא, נשאר תומר איתן. לא אעזוב את אבא. וגילה היא כבר כמו אמא בשבילי.
ואז בית ספר.
כשהילדים התרברבו באבות נהגים, חיילים, מהנדסים, תומר לא נבוך.
אבא שלי? אמר בגאווה. הוא יכול לתקן הכל. הוא מבין איך העולם פועל. הוא הציל אותי. הוא גיבור שלי.
שנה חלפה.
גילה ודניאל יושבים ליד הקמין, יחד עם תומר.
יהיה לנו תינוק, אומרת גילה. קטן.
ומה איתי…? לוחש תומר.
איזה שטויות אתה מדבר! מחבקת אותו גילה. אתה בשבילי בן לכל דבר. עליך חלמתי כל החיים!
בני, אמר דניאל, מביט באש. איך חשבת שנשאיר אותך? אתה כל עולמי.
כעבור חודשים נולד יואב.
תומר מחזיק את אחיו בידיים, כאוצר.
יש לי אחות, הוא לוחש. ואח. ואבא. וגילה כבר מזמן אמא.
הדס ממשיכה לקרוא לו לבוא.
אבל תומר תמיד עונה:
כבר באתי. אני בבית.
שנים חולפות. במושב שוכחים שתומר לא בן-ביולוגי. הלחישות פסקות.
כשגם תומר הופך לאבא, הוא מספר לילדיו ולנכדיו את הסיפור על האבא הכי טוב בעולם.
הוא לא היה יפה, אמר תומר. אבל בו היה יותר אהבה מכל מי שהכרתי.
ובכל שנה, ביום הזיכרון, כל המשפחה מתאספת: ילדי גילה, ילדי הדס, נכדים, נינים.
שותים תה, צוחקים, זוכרים.
לנו היה את האבא הכי טוב! אומרים כולם בהרמת כוסות. הלוואי ויהיו עוד אבות כאלה!
ותמיד אצבע נשלחת למעלה לשמיים, לכוכבים, לזיכרון על האיש שלמרות הכל הפך לאב אמיתי.
היחיד.
