מתוך יומני, תל אביב, יוני 2023
״מתגעגעת אליך, חתול שלי. מתי כבר נתראה שוב?״
ישבתי המום על קצה המיטה עם הטלפון של אילן, אשתי שוכחת אותו לפעמים, אבל הפעם זה אני שמצאתי אותו מונח מופנה כלפי מעלה. על המסך, הודעה חדשה. שם לא מוכר. נשי. עברתי על ההתכתבות והנה, שלושים שנה של נישואין מתפוררות אט אט, מילה אחר מילה. מילים רכות, תמונות, תכניות לסוף השבועאותו סוף שבוע שבו הוא “יצא לדוג עם חברים”.
הנחתי את הטלפון בחזרה. המטבח הדהד בקול תיקתוק השעון. מהדירה ממול שמעתי טלוויזיה. עוד לפני שאילן חזר, כבר ידעתי מה יקרה. כאילו הכל כבר קרה לי פעם, ואולי באמת זה כבר היה. אפילו פעמיים.
אילן חזר הביתה ב-11 בלילה, עייף ועצבני. זרק את התיק ליד הדלת ונכנס למטבח, כשאני מוזג לעצמי תה.
״ערב טוב, לילach, יש משהו לאכול?״
הושטתי אליו את הטלפון, מסך כלפי מעלה. הוא שלח את ידו מייד, ורק אחר כך הבין. פניו השתנו מיד.
״לילach, אני…״
״אל תגיד לי שזו שיחה מהעבודה, בבקשה. לפחות הפעם תהיה כנה.”
הוא שתק, התיישב, שפשף את גשר האף. נשענתי על השיש, עייפה מהעייפות שלו.
״מי זו?״
״זה שום דבר. באמת. עברתי איזה קו, זה הכל. טיפשיות״
יומיים אחרי, אילן הופיע בבית עם זר ענק של ורדים אדומים, עטוף בנייר יוקרתי. הניח אותם במרכז השולחן. שמתי לב שהידיים שלו רועדות.
״לילach, אפשר לדבר? באמת לדבר?״
מזגתי לעצמי מים, התיישבתי מולו.
״דבר.״
״אני יודע, פישלתי. את חושבת שזה שלישי, ואני מבין אותך. אבל אחרי כל השנים, הילדים שלנו גדלו, בנינו משפחה. זה לא אומר לך כלום?״
ישבתי, מסובבת את הכוס, שותקת.
״אני נשבע, זה לא יקרה יותר. אני אוהב אותך באמת. אני לא יודע איך זה קורה לי כל פעם, רק תני לי הזדמנות״ אילן הושיט יד, אבל משכתי את כף ידי אחורה. ״לילach, לאן תלכי בגיל חמישים? למה להרוס? בואי נפתח דף חדש.״
הסתכלתי על הוורדים, בטבעת שעל אצבעו. זכרתי את כל ההבטחותלפני שנתיים, וכבר לפני ארבע שנים. כל פעם חשבתי שהפעם זה באמת נגמר.
״אני אחשוב על זה,” אמרתי, רק כדי לסיים את הוויכוח.
בשבועות שאחר כך, חיינו זה ליד זו היו מוזרים. אילן באמת התאמץהגיע הביתה בזמן, עשה מטלות. אבל למדתי לראות את הפרטים הקטנים. כשהפך טלפון כלפי מטה כשהגעתי. כשהייתה הודעה וקפץ. איך העיניים שלו עוברות בין הקופאיות בסופר, עוצרות קצת יותר מהנדרש.
״מה אתה מחפש שם?״ שאלתי כשעמדנו בתור.
״אני? כלום.״ הוא הסיט מבטו מהר מדי. ״יאללה, נזוז לפני שהרכב יתקרר.״
ולאט לאט הלחץ התעורר בו מחדש. כל פעם שנכנסתי כשישב בסלון עם הטלפון, נהיה קצר רוח ואגרסיבי במילים. כנראה ההתכתבות המשיכה, פשוט הוא נזהר יותר. אני כבר לא בדקתי. זה כבר היה מיותר.
בלילות שכבתי ערה, מאזינה לנשימות, חושבת. לא עליואלא עליי. על מה משאיר אותי פהאהבה? לא זכרתי מתי פעם אחרונה הרגשתי מאושרת איתו. הרגל? שלושים שנה יחד. פחד? בטח. בעיקר פחד. אני בת ארבעים ושמונה. מה אני אעשה לבד?
לילה אחד התקשרתי לדפנה, הבת שלי. היא ענתה אחרי כמה צלצולים.
״אמא? קרה משהו?״
״לא באמת אפשר לדבר? פתוח?״
״ברור, מה יש?״
וסיפרתי. על השיחות, על הבגידה השלישית, על הורדים. על חוסר הוודאות.
דפנה הקשיבה, לא קטעה.
״אמא, מה את רוצה? בעצמך.״
״אני לא יודעת. באמת לא יודעת.״
״אז דבר ראשוןאת לא חייבת לסבול. שלושים שנה? זה לא צידוק לבגידות חוזרות. את לא חייבת כלום.״
״אבל איפה אני אתחיל״
״אצלי,״ קטעה. ״יש לי חדר פנוי. תבואי, תאספי את עצמך, תמצאי עבודה, הנהלת חשבונות זה מקצוע נדרש. נמצא לך דירה. אמא, זה לא סוף החיים. זה התחלה חדשה, אם תרצי.״
הקשבתי, בוהה בחלון.
״תחשבי על זה. אני אתך, לא משנה מה.” דפנה סיפרה שבבניין ממול מתפנה דירה, זולה. הנכדים ישמחו לסבתא כל יום, לא רק בחגים. יש קופת חולים מחפשת מנהלת חשבונות מנוסה.
״אמא, את מגיעה לך לחיות באמת. לא רק לסבול.״
הפעם הראשונה מזה שנים שמישהו הגיד לי שמותר לי להיות מאושרת. לא רק להחזיק את המשפחה, לא להבליגפשוט להיות שלמה עם עצמי.
את השיחה עם אילן דחיתי שלושה ימים. אגרתי אומץ. חזרתי על משפטים במקלחת, התעוררתי בלילה מוכה דופק. בסוף, אמרתי לו על הבוקר, בין חביתה לקפה:
״אני רוצה להתגרש.״
הכוס נעצרה בידיו. הוא הביט בי כאילו דיברתי בשפה זרה.
״מה? את רצינית?״
״לגמרי.״
״בואי, נו… סתם ריב. לא מיד גירושין.״
״זה לא סתם ריב, שלוש בגידות בחמש שנים. אני עייפה.״
״עייפה היא. מה, לשבת איתך שלושים שנה זה קל?״
לא עניתי. סיימתי את התה, קמתי.
״חכי!״ קפץ, חסם אותי. ״מה את עושה? לאן את הולכת? מי בכלל צריך אותך בגיל חמישים?״
״אני צריכה את עצמי.״
״את עצמך!״ הוא צחק צחוק ממורמר, ״ראית את עצמך במראה? כמעט חמישים. מי ירצה בך?״
״לא צריכה שירצו אותי.״
״אז מה את רוצה?״ הוא התקרב, לחץ. ״מה? אני הבאתי פרנסה, גג, בגדיםמה נתת לי שארצה לחזור?״
הבטתי בו, פנים אדומות, עורק בולט.
״הבגידה שלך, זו אשמתי?״
״מה נראה לך? את פה בחלוק, כפכפים, מרק עוף… כמה אפשר?״
התרחקתי צעד. חמש שנים חיפשתי בו חרטה. לא היה. גם לא עכשיו. אילן לא הצטער שאיבד אותי, אלא את הנוחות. חולצות מגוהצות, דירה מסודרת, אוכל חם.
״אתה יודע מה,” לחשתי, ״תודה.״
״על מה?״
״על השיחה הזו. עכשיו אני בטוחה.”
עקפתי אותו, יצאתי לארוז. אילן צרח משהו על כפיות טובה, על שנים שבוזבזו, על זה שאצטער. לא התייחסתיהנחתי בגדים בתיק.
חודש לאחר מכן כבר עמדתי במרכז דירה קטנה בפתח תקווה, שתי תחנות מהדירה של דפנה. הריח היה של צביעה טריה ותפוחים. מקרר זמזם. קופסאות כבדות של חיים בפינה. פחדתי, הרגשתי זרה. אבל לראשונה מזה שנים, נשמתי עמוק.
הנכדים הגיעו מיד. זהבית, בת חמש, הסתכלה סביב וקבעה שחייבים פה חתול. רועי, בן שמונה, הביא לי את השמיכה הישנה שלו. דפנה הגיעה עם סיר מרק ובקבוק יין.
״לחיים, אמא, לשינוי.״
צחקתי כמו שלא צחקתי מזמן. בלי לפחד מהרעש, בלי לחשוש שבעלי יתלונן.
חצי שנה אחרי, גם יואב, הבן שלי, עבר לאיזור עם אשתו והתינוק. כל שבת ארוחת צהריים אצלימטבח צפוף, ריבים על פוליטיקה, הילדים מתרוצצים.
עמדתי ליד הסירים, רעד קל בלב. הבדידות שחששתי ממנההתפוגגה. הפחד ההוא, שהחזיק אותי בכלא כל השנים, התברר כשקר. המשפחה האמיתית שלי פהאהבה בלי תנאים, לא כי חייבים או זקוקים לי.
אילן עדיין מתקשר לפעמים, מבקש סליחה, מזמין לחזור. עונה בשלווה, מאחלת לו טוב, מנתקת. בלי כעס.
וזהבית מושכת בשרוול שלי, ״סבתא, נלך מחר לפארק? חזרו הברווזים!״
״נלך, בטח,” עניתי.
ואני מחייך סוף סוף לעצמי. לקח לי שלושים שנה להביןלהיות לבד לא אומר להיות בודד. מגיע לי לחיות את חיי, כאן, עם מי שאוהב אותי כמו שאני.
