איזה שקט טוב… לחשתי לעצמי, טליה.
אני כל כך אוהבת לשתות את הקפה של הבוקר בשקט, רגע לפני שאיתמר מתעורר, כשהשמש עוד רק מתחילה ללטף את חלון הסלון. אלה הרגעים שבהם אני מרגישה שכל דבר במקומו. העבודה מסודרת. הדירה חמימה ויפה. הבעל יציב ואכפתי. מה עוד צריך בן אדם בשביל להרגיש מאושר?
מעולם לא קינאתי בחברות שסיפרו כמה בעליהן מקנאים ומשתוללים על שטויות. איתמר אף פעם לא היה מהסוג הזה. הוא לא חיטט לי בפלאפון, ולא התעניין באיפה הייתי בכל רגע. פשוט היה כאן, וזה הספיק לי.
טלי, ראית את המפתחות של המחסן? איתמר נכנס למטבח, השיער שלו פרוע מהשינה.
על המדף ליד הדלת. שוב אתה עוזר לשכן?
דביר ביקש לבדוק לו את האוטו. יש שם בעיה במנוע.
מזגתי לו קפה. זה היה מאוד רגיל. איתמר תמיד היה עוזר לכולם חברים, מכרים, שכנים, מי שרק צריך. לפעמים קראתי לו בלבי “האביר שלי”. אדם שחייב לתקן כל בעיה, לא מסוגל להתעלם מסבל של אחרים.
ככה התאהבתי בו בכלל עוד בפגישה הראשונה, כשהוא עצר לעזור לסבתא זרה לסחוב שקיות הביתה. אחר לא היה טורח, אבל איתמר לא יכול היה לעבור ליד.
לפני שלושה חודשים נכנסה שכנה חדשה, רוני, לדירה מתחתינו. לא התייחסתי אליה בהתחלה מכירים את זה, אנשים באים, הולכים, בקושי שמים לב. אבל רוני הייתה מסוג הנשים שלא מתאפשר לא לשים לב אליהן.
צחוק רם בחדר המדרגות, עקבים דופקים כמעט בכל שעה, ושיחות טלפון בקול, כאילו כל הבניין חייב לדעת.
את לא מבינה, הוא קנה לי מצרכים היום! מלא שקיות! בלי שביקשתי אפילו! שמעתי במקרה את רוני צוהלת לאחת מחברותיה בטלפון.
פגשתי אותה יום אחד ליד תיבות הדואר. חייכתי בנימוס. רוני נראתה מאושרת זוהרת כמו רק אשה חרשה מאהבה.
מאהב חדש? שאלתי סתם כדי להיות מנומסת.
לא הכי חדש. החיוך שלה התרחב. אבל הוא כל כך מתחשב. תמיד עוזר, מתקן, מתעניין. אפילו בחשבונות שלי הוא עוזר לי לטפל!
זכית.
אין דברים כאלה! טוב, הוא נשוי, אבל מה זה משנה? זה רק חותמת בתעודת זהות, לא? העיקר שטוב לנו יחד.
עליתי לדירה עם טעם מר בפה. לא בגלל המוסר שלה, אלא בגלל משהו אחר, משהו שהתגנב למחשבותיי ולא הבנתי מה בדיוק.
השבועות הבאים היו המשך של מפגשים מקריים, ובהם רוני לא הפסיקה לחלוק בגאווה סיפורים טריים:
את לא מבינה, נתן לי תרופות כשחטפתי וירוס, אפילו הלך בבית מרקחת באמצע הלילה!
הוא אמר לי שהעיקר זו ההרגשה של להיות נחוץ, שזו כל המשמעות של חייו…
ברגע הזה הרגשתי צמרמורת.
“זו כל המשמעות להיות נחוץ.”
איתמר אמר לי אי פעם אותו משפט, במדויק. ליום הנישואין שלנו הוא הסביר לי למה שוב חזר מאוחר מאחר שנסע לעזור לחמות של חברה עם הגינה.
צירוף מקרים? יכול להיות. יש הרבה “מצילים” בעולם. אבל המקרים הקטנים, וגם ההרגלים, חזרו על עצמם. אוכל, תיקונים, עזרה בכל דבר.
ניסיתי להפסיק לחשוב שטויות. אין סיבה לחשוד בבעלי על סמך רכילות גסה.
אבל אז איתמר התחיל להשתנות. הוא התחיל לצאת ל”עסקים דחופים” ולחזור בשעות לא ברורות. הפלאפון פתאום עובר איתו לכל חדר גם כשהוא מתקלח. על כל שאלה שלי ענה קצר ונרגז.
לאן אתה הולך?
יש לי עניינים.
איזה?
טלי, מה הנאחס, חקירה פה?
ובכל זאת… הוא נראה מאושר. כאילו מצא סוף סוף משהו שחסר לו כאן בבית.
יום אחד בערב עמד שוב לצאת מהדלת.
אני הולך לעזור לחבר לעבור על מסמכים.
בעשר בלילה?
מתי הוא יוכל? עובד ביום.
לא אמרתי כלום. הצצתי לאן הוא הולך והוא נשאר בבניין.
שמתי עליי מעיל וירדתי לאט, בשקט, לקומה הראשונה, לדירה של רוני.
האצבע שלי נחתה על הפעמון, בלי לדעת מה להגיד פשוט ללחוץ.
הדלת נפתחה מיד, כאילו ציפו לי. רוני עמדה שם, בחלוק משי קצר, עם כוס יין ביד. החיוך שלה נעלם כשהבינה מי עומדת מולה.
מאחור, בכניסה המוארת, ראיתי את איתמר. בלי חולצה, השיער שלו רטוב מהמקלחת. נראה כל כך שייך לשם.
המבטים שלנו נפגשו, ואיתמר נתקע באמצע תנועה, הפה נפער, הידיים קופאות. רוני רק גלגלה עיניים, לא נבהלה ולא התביישה, רק משכה בכתפיים.
פניתי לעלות למעלה. מאחור שמעתי את איתמר רץ, לוחש בלחץ, “טלי, חכי, תני להסביר…” אבל הביתה לא הכנסתי אותו.
בבוקר הופיעה אסתר, אמא של איתמר. לא הופתעתי. ברור שהוא הספיק להזעיק אותה לגרסה משלו.
טלילה, בחיאת, אל תעשי עניין. התיישבה במטבח דרך קבע. גברים, הם כמו ילדים. צריך שירגישו גיבורים. השכנה שלך, היא פשוט… הייתה צריכה עזרה. איתמר שלך לא מסוגל לעמוד מנגד.
הוא לא עמד “מנגד” גם בחדר שינה שלה, זה מה שאת רומזת?
אסתר עשתה פרצוף, כאילו דיברתי דבר נורא.
אל תקחי ללב. עם כל הכוונות הוא בסופו של דבר ילד טוב. בסך הכל… התבלבל קצת, קורה. העיקר זה הבית, המשפחה. את בחורה נבונה, טלי. בשביל שטות להרוס הכול?
הסתכלתי עליה על הדור הזה, שכל מה שמעניין אותו זה לשמור למראית עין, להעלים עין מכל רק לא להישאר לבד. בדיוק מה שפחדתי להיות.
אסתר, תודה שבאת. אני רוצה עכשיו להיות לבד.
היא יצאה בכעס, ממלמלת על הדור שמרחם על עצמו יותר מדי ושכח לסלוח.
בערב איתמר ניסה להיכנס, ליטף אותי בידיים, חיפש בעיניים רחמים.
טלי, זה לא מה שאת חושבת. בסך הכול ביקשה עזרה עם הברז, התגלגלנו לשיחה, היא כל כך מסכנה ובודדה…
היית אצלה בלי בגדים.
שפכתי עליי מים, בזמן שתיקנתי לה! היא הביאה לי חולצה להחלפה, ואז את הופעת…
הסתכלתי עליו והופתעתי כמה שקוף הכל. איתמר לא ידע לשקר. כל תנועה הכילה פאניקה.
טוב, נניח… היה משהו. זה חסר משמעות! אני אוהב אותך, היא בסך הכול… משהו זמני, סתם עיוורון. טעות של גבר.
ניסה לשבת לידי, לחבק.
בואי נשכח מזה, בסדר? זה לא יקרה שוב, נשבע. היא גם נמאסה עליי כבר, כל הזמן עם דרישות…
רק אז נפל לי האסימון. זה לא חרטה זה פחד. פחד לאבד נוחות. פחד להיתקע עם מישהי שדורשת ממנו באמת, ולא נותנת לו להרגיש גיבור רק בשעות שהוא מחליט.
אני מגישה בקשה לגירושין, אמרתי פשוט, כאילו אמרתי “כיביתי את הדוד”.
מה? טלי, נטרפה דעתך? בשביל טעות אחת?
הלכתי לארון, פתחתי מזוודה והתחלתי לארוז את המסמכים.
הגירושים נסגרו אחרי חודשיים. איתמר עבר לגור אצל רוני שחיכתה לו בזרועות פרוסות שנשארו לאירוח עד שהתחיל לקבל ממנה רשימות: לתקן, לשלם, להביא, לעזור…
שמעתי על זה מחברים משותפים. חייכתי, בלי שמץ של שמחה לאיד. כל אחד מקבל את מה שמגיע לו.
אני, לעומת זאת, מצאתי דירה קטנה לבד. כל בוקר אני שותה את הקפה שלי בשקט. אף אחד לא שואל איפה המפתחות של המחסן. אף אחד לא יוצא ל”סיבוב קצר” שלא נגמר, ואף אחד לא משכנע אותי להיות סבלנית ונוחה.
חשבתי שיכאב לבד. שיחזור לי געגוע, בדידות, חרטות. אבל בא במקום זה רק הרגשה אחת: קלות. כאילו פשטתי מעיל כבד שלבשתי שנים ולא שמתי לב כמה היה כבד.
סוף סוף אני שייכת לעצמי בלבד. וזה שווה כל ביטחון מדומה.
