“את אשמה בהכול! – סאגה ישראלית על לנה, חמותה ביקורתית, חיים אצל ההורים, בניית בית שלא זזה לשום מקום,…

בגללך זה קרה!
עם שפתיים מכווצות, חנה חמותה של יערה עמדה במטבח, עוקבת אחריה בעודה שוטפת כלים. מהחדר הסמוך נשמע שיעול כבד של תמר הקטנה, בת השלוש.
אם רק היית דואגת לילדה שלך, אם היית שמה לב בזמן לשיעול, ולא מטפלת אותה עם כל מיני שטויות…
טיפלתי בדיוק כמו שהרופאת ילדים רשמה, ניסתה יערה להסביר.
היית צריכה לתת לה אנטיביוטיקה! עכשיו תצטרכי להזריק לה, כי את בכלל לא אמא. דור שלם גדל בלי שכל! לא יודעים כלום! לא אכפת להם מהילדים שלהם. אני את אייל, אבא של תמר, בגידול שלו…
יערה סגרה את הברז ומיהרה לצאת מהמטבח. הדמעות חנקו אותה. חמש שנים כבר, והיא אשמה בכל דבר בבית הזה. טיפשה. תמיד עושה טעויות. והטעות הגדולה ביותר הייתה להאמין לאייל ולסכים לעבור לגור עם ההורים שלו “עד שיהיה לנו דירה משלנו”.
הדירה העתידית נראתה כמו בור שנחפר באדמה מושכרת, ומעבר לזה, כלום. אייל טען שזה באשמתה, יערה, שילדה ילדים צמודים בלי לשאול לדעתו.
כל ניסיון שלה להזכיר שכירות נבלם מיד:
אני לא משלם למישהו זר אלפי שקלים על כלום.
יערה נאנחה והציעה פתרון אחר:
אולי נקנה דירת קבלן בזכות מענק לידה? גם הארצי וגם מהמועצה…
על איזה דירה מדובר? נקנה חור? הכסף שלך ילך לבנייה. חכי שיגיע הקיץ ונמשיך את הבנייה.
הקיץ הגיע, אבל אף לבנה לא הונחה. יערה לא מיהרה לשים את הכסף, וכך חיו כולם יחד.
אייל, תוכל להיות עם תמר בזמן שאני קופצת להביא את אדם מהגן? שאלה את בעלה שחזר הביתה בפנים חמוצות, חולץ את נעליו.
ואם פתאום יהיה לה חום?
רק חצי שעה…
אל תבקשי. ואם יקרה משהו…
אייל עמד בסירובו. יערה הלבישה את תמר ויצאה איתה לגן המרחק רק קילומטר אחד. תוך כדי, תהנה תמר קצת מהאוויר הנעים.
אמרתי לך שלא צריך להביא היום את אדם לגן. היית יכולה להיות עם שניהם בבית, קרא אחריה אייל.
אני זו שאשמה, חייכה יערה בעצב.
בערב ישבה מול הלפטופ, הילדים משחקים.
עובדת? שאל אייל מעבר לכתפה. מתי ארוחת ערב מוכנה?
יערה סגרה את הלפטופ.
שוב חיפשת דירה? קפץ אייל, נבנה בקרוב, זה סתם שטויות.
יערה הנהנה.
אמא! המגדל שלי לא נבנה! ואת אשמה! קראה תמר, פורצת בבכי.
נכון, אמא בכלל לא עוזרת עם המגדל שלך, התבדח אייל עם חיוך מר.
יערה הסתכלה עליהם וידעה: נמאס. אפילו בתה הקטנה מרגישה שהיא מפריעה.
בבוקר, היא לא לקחה את אדם לגן. גם לא הסבירה לאף אחד. חנה שתקה, עוקבת בדאגה אחרי יערה שלובשת את נעלי הילדים אחרי הארוחה.
נלך לקופה, יערה זרקה כלאחר יד, רגילה לתת דיווח.
הם חזרו מאוחר, בטענה ששבו מבדיקת אף-אוזן-גרון. הילדים היו נרגשים ושמחו. יערה השיקה להם לשקט.
אבא, תנחש איפה היינו היום? רצה תמר לאייל.
איפה?
לא מגלה, שתקה מיד תחת מבטה של אמא.
נכון. זו הפתעה, ליום הולדת, אמר בחיוך אדם.
למחרת, יערה נעלמה יחד עם הילדים. שמו לב לזה רק בערב, כשאייל חזר מעבודה.
אמא, מה יש לארוחת ערב?
תשאל את יערה שלך. יצאה עם הילדים מהבוקר וכבר ערב. אני עושה חביתה, כי אשתך לא דואגת לך.
אולי הם בקופה…
אייל נכנס לחדר הילדים. הכל היה מסודר, אבל חסר שם משהו. הבובה הגדולה של תמר החתול האדום נעלמה. היא אף פעם לא לקחה את החתול הזה כשהלכה החוצה. גם ארון הבגדים היה ריק. בגדי הילדים והצעצועים אינם.
אמא! יערה הלכה! יידע את אמו המופתעת.
לאן היא כבר הלכה, משוגעת.
לקחה הכל איתה, תראי בעצמך.
גם את הילדים? תתקשר אליה, מיד! נבהלה חנה.
אייל התקשר, אך הפלאפון היה כבוי.
אמא, לא שמת לב שהיא מוציאה דברים? זה לא תיק אחד!
הייתי במכולת… השתגעה. חייבים להחזיר ממנה את הילדים.
ואיפה הם יהיו? את תטפלי בהם?
בטח שלא, יש גן.
ובערבים, בסופי שבוע, אם יחלו?
תמצא מטפלת.
את יודעת כמה עולה מטפלת?
אז פנימיה. זמנית.
אייל תפס את הראש. החביתה נשרפה. החשיך, והוא ואמו ניסו להחליט מה לעשות.
מה לא היה לה פה? התמרמר אייל, פשוט לקום וללכת בלי מילה. אולי מצאה גבר אחר?
מי ירצה אותה?
ומה תעשה? היא לא עובדת בכלל.
אמרתי לך שצריך להשקיע את הכסף בדירה. עכשיו נעלם גם הכסף וגם יערה. בטח תקנה דירה עלובה…
היא עוד תחזור. שבוע, גג, והיא תחזור, ניחם את עצמו אייל.
והיא תחזור לבד? תקבל אותה ישר? צריך להראות לה מי הגבר פה. שתבקש סליחה, תתחנן, וצריך לקחת לה את הילדים שתדע מה היא שווה.
חנה דיברה ודיברה. אייל הלך לישון רעב, בטוח שיארה תחזור ותתנצל. לא חשב לחפש אותה.
במקום אשתו, הגיע מכתב רשום: יערה עזבה ומבקשת גירושין.
אמא, אני צריך ללכת לבית הדין, אמר אייל.
אל תלך. בלי ההסכמה שלך לא יקרע כלום. חיפשת אותה?
לא.
אז תחפש ותרצה אותה. אם יגלו, כל השכונה תדבר. אמרתי שנסעה לנופש, ועכשיו זה? בושות.
היא תחזור…
אם הגישה מכתב, לא תחזור. תרצה להחזיר אותה, תביא פרחים.
על מה?
תתמודד תוך כדי.
במקרה ראה אותה אייל בדרך חזרה מהעבודה יערה מטיילת עם הילדים בלב פתח תקווה. הוא עצר, הבין שחסר לה כלום. עוקב מאחור, רואה את חיוכה של אשתו, איך היא ומשחקות, שותות מיץ, חופשיות. היא לא נראתה מתגעגעת, לא נראתה רעבה.
“ועכשיו עוד אצטרך לשלם לה מזונות…” חשב בחרדה.
רק כשעמדה להיכנס לבנין, אייל רץ אחרי.
אדם, תמר, איך אתם? התגעגעתם לאבא?
הילדים הסתתרו מאחורי יערה. אדם שאל בשקט:
אמא, אנחנו לא חוזרים לסבתא, נכון?
לא, מתוק.
כבר הסתדרת נגדי? רתח אייל, נעלמת בלי אזהרה. מה לא היה לך טוב? היה לך כל מה שצריך! את בכלל לא יודעת להעריך. מצאת לך גבר? רוצה שוב להיתלות על מישהו? כפויה טובה, אני אקח ממך את הילדים!
יערה חייכה:
רגע, רוצה לקחת אותם בלי הבגדים? תן לי להביא לך את המזוודות. תמר, צריכה את החתול שלה כדי להירדם.
את צוחקת עליי?! את… איים אייל, קהל של שכנים מסתכל עליו.
איפה את גרה? שאל והצביע על פתח הבניין. יערה חייכה בשקט.
תיפגש איתי בבית הדין.
לא תקבלי שום דבר! הדירה, הגינה, הכל שלי. אין כלום שלך!
יערה הסתכלה בו פתאום אחרת, מופתעת איך לא שמה לב כל השנים האלה. חמש שנים לידו, תמיד ציפתה שיום אחד יקרה משהו טוב…
אולי לקרוא למשטרה? שאלה בדאגה שכנה חדשה.
משמעה של המשטרה השתיק את אייל.
תעשי מה שאת רוצה, סינן לבסוף, את תמיד אשמה!
יערה צחקה, באמת. חיבקה את הילדים והמשיכה לבית שלהם. אולי בית שכור, אבל לראשונה זה שנים, היא הרגישה בעלת הבית. היא קובעת מה לאכול, מתי לצאת, מתי לנקות. ולאייל לא הייתה סיבה לדאוג, עבודה לא חסרה לה. כבר שנים עשתה אתרי אינטרנט מהבית, למדה והשתפרה בלילות בזמן שהילדים ישנו, מתוך הבנה שסבלנותה עומדת להיגמר…
בהמשך תבוא הגט. אייל לא יגיע לבית הדין, כפי שאמו תמליץ, והדיונים ידחו. אך כעבור כמה חודשים תבוא הודעה כי הם גרושים.
ליום ההולדת של אדם הוא לא יבוא, בטענה שהוא כבר משלם מזונות.
ועוד כמה חודשים תקנה יערה דירת שני חדרים קטנה בשכונה בפאתי העיר, ותעבור לשם עם הילדים.
מאותם מכרים תשמע שאייל מנסה להתחיל חיים חדשים, אך כל אישה חדשה נעלמת מהר.
ובלילות עדיין תשמע את קולו, לועג: “הכל באשמתך”.
אבל היא תדע, סוף סוף, שלא הכול עליה. לעיתים רק מי שבוחר לעמוד על שלו, זוכה בחייו שלו מחדש.