תקשיבי, יש לי סיפור שממש יושב לי על הלב ורק לך אני יכולה לספר אותו. תנסי לשים את עצמך במקומי רגע.
כשהכרתי את יהושע, היינו שנינו צעירים, מאוהבים, והיה לנו בקושי שקל על הנשמה. לא לקחנו בחשבון כלום, פשוט זרמנו מהר לחתונה, למרות שכולם ניסו להזהיר. איכשהו, האהבה שלנו נתנה לנו אומץ לחלום. אימא שלו, אסתר, הציעה לנו לבנות על חלק מהשטח שלה במושב ליד נתניה.
תבנו פה, יש לי מספיק אדמה לכולנו, לא צריכה את הכול לעצמי, היא אמרה לנו.
לי וליהושע נדלקו העיניים הנה הזדמנות. התחלנו לחסוך כל שקל. יהושע עבד בבניה מהבוקר עד הלילה, ואני עשיתי כל עבודה שמצאתי ניקיתי, תפרתי, מה לא. בשבתות, שנינו היינו באתר בונים בידיים, עוד קיר ועוד קיר, הבית שלנו קם לבנה לבנה.
אני לא אשכח לו את הידיים הסדוקות מהחול, את החיוך שלו בסוף היום.
יהיה פה יפה, תראי. כאן נגדל את הילדים שלנו, היה אומר, מנשק לי את המצח.
שלוש שנים עבדנו, בלי חופשות, בלי פינוק, תרמנו דם יזע ודמעות. והשגנו את זה! בנינו גג יקר, שמנו אלומיניום בכל החלונות, התקנו אמבטיה אמיתית עם קרמיקות שכל אחת בחרתי כמו תכשיט. יהושע עצמו חפר בריכה קטנה בחצר.
הילדים ייהנו בקיץ, אמר בגאווה.
הבית לא היה וילה, אבל הוא היה שלנו עד היסוד. כל קיר הודבק בתקווה, עבודה קשה ואהבה אמיתית.
אסתר, החמות, הייתה באה לכוס קפה אצלנו בגינה, כל פעם אומרת כמה היא גאה בנו. בת אחרת שלה, דנה, כמעט ולא ביקרה. כשהייתה באה, הסתכלה על הבית במין מבט עם קצת קנאה קצת זלזול.
ואז הגיע ההוא יום שלישי הארור.
יהושע הלך מוקדם לעבודה. חיבק אותי בדלת, נפגש בערב, אני אוהב אותך. אלה היו המילים האחרונות.
אמרו שזו הייתה תאונה בעבודה שאין מילים קורה, והכול נגמר. לא סבל, אמרו, אבל אני כן.
נפלתי אל תוך כאב משתק. שבועיים אחרי הלוויה גיליתי שאני בהריון. ארבעה חודשים פנימה. ילדה. החלום שלנו נהיה שבר בלעדיו.
בהתחלה אסתר, החמות שלי, באה כל יום הביאה אוכל, חיבקה, ניסתה לתמוך. חשבתי שאולי לא נשארתי לבד לגמרי. אבל חודש עבר, ומשהו השתנה.
יום ראשון, אני על הספה, מלטפת בטן, שומעת את המכונית שלהן בחנייה. נכנסות הביתה בלי לדפוק. אסתר לא מסתכלת לי בעיניים.
אנחנו צריכות לדבר, היא אמרה.
מה קרה? שאלתי בחשש, מרגישה שהלב שלי שוקע.
דנה במצב קשה. התגרשה, אין לה איפה לגור.
אני באמת מצטערת בשבילה. אם צריך, שתשאר פה עד שתסתדר, הצעתי.
לא, קטעו אותי. היא צריכה את הבית הזה.
העולם נעצר.
מה?
האדמה שלי, אסתר אמרה קרה לגמרי. תמיד הייתה שלי. אתן בניתם, אבל הקרקע שלי. ועכשיו יהושע איננו.
אבל היה לנו הסכם כל השקעה, כל לבנה קנינו בעצמנו
מצטערות על מה שקרה, דנה התערבה, אבל מבחינת החוק, הבית על שטח המשפחה והשטח לא שלך.
אני בהריון מהבן שלך! כמעט צעקתי.
בגלל זה בדיוק, אמרה אסתר, אי אפשר שתהיי לבד. אני אתן לך תשלום סמלי על כל העבודה והשיפוץ.
הגישה לי מעטפה. כשהצצתי סכום עלוב, מעליב. חצי מהשווי אפילו לא.
זו בדיחה? אמרתי, אני לא מקבלת.
זה או זה, או שאת עוזבת בלי כלום, ענתה עוד יותר קרה. החלטנו.
נשארתי שם, לבד, בבית שאנחנו בנינו באהבה. בכיתי על יהושע, על הילדה שלי, על החיים שהתנפצו.
כל הלילה שוטטתי בבית, ליטפתי את הקירות. קיבלתי החלטה.
אם אני לא יכולה לקבל את הבית הזה, אף אחד לא יקבל אותו.
יום למחרת התחלתי טלפונים. פרקתי את הגג. הוצאתי את החלונות. הבריכה. הצנרת, החשמל. כל מה ששמנו שם בעצמנו.
בטוחה? שאלו הפועלים.
בטוחה, עניתי עם דמעות.
אסתר באה צורחת, מה את עושה?!
לוקחת מה ששייך לי. את רצית את הקרקע. קחי.
לא היה הסכם מסודר, לא מחויבות רק אנחנו והעבודה שלנו.
ביום האחרון קראתי לדחפור.
בטוחה? שאל המפעיל.
זה כבר לא בית הבית הלך יחד עם יהושע.
המכונה דחפה, הקירות קרסו בזה אחר זה. כאב נורא, אבל גם הקלה.
בסוף, נשארו רק הריסות.
חזרתי לאימא שלי, לחדר קטן בירושלים. מכרתי את הגג, את החלונות. עם הכסף הזה אחזיק מעמד עד שהבת שלי תיוולד.
אני אספר לה על אבא שלה, על איך בידיים שלנו בנינו הכל. ואלמד אותה שכל עוד נשאר לנו הכבוד העצמי, העולם לא יכול לגזול לנו הכול.
מה את אומרת, עשיתי נכון שפרקתי הכול או שהייתי צריכה פשוט לוותר וללכת?
