זה הכול בגללך! אמא של איתן מצמצה שפתיים וצפתה ביונה שוטפת כלים. מהחדר הסמוך נשמע שיעול כבד של תמר, הילדה בת השלוש.
אם היית משגיחה על הילדה כמו שצריך, אם היית שמה לב לשיעול בזמן ולא מטפלת סתם באקמול…
טיפלתי לה בדיוק כמו שהרופאת ילדים אמרה, ניסתה יונה להסביר ברוגע.
מה שהתינוקות האלו צריכים זה אנטיביוטיקה! עכשיו תתחילי לרוץ איתה להזרקות כי את “אמא לא אחראית”. דור שלם גדל חסר ניסיון! אין לכם מושג בכלום! רק לילדים שלכם לא אכפת לכם. איתן, כשהיה קטן…
יונה סגרה את הברז במהירות ועזבה את המטבח. דמעות התעוררו בעיניה. כבר חמש שנים היא מרגישה כאילו כל העולם על הכתפיים שלה. תמיד האשמה, אף פעם לא צודקת. והטעות הכי גדולה שלה, הייתה הסכמה של לגור אצל ההורים של איתן “רק עד שיהיה לנו דירה משלנו”.
העתיד, או שמא “דירה משלנו”, היה כרגע בור פתוח באדמה במגרש שכור בבת ים. הבנייה עמדה במקום, לא זזה מילימטר. איתן טען שזה בגללה, בגלל החלטות “אגואיסטיות” שלה כי ילדה שני ילדים בצמוד וללא התייעצות אמיתית איתו.
כל דיבור שלה על שכירות נפסק מיד:
אני לא משלם דמי שכירות לזר בשביל כלום באוויר.
יונה נאנחה והציעה פתרון:
אולי נקנה בית קטן דרך מענק לידה? יש גם ממלכתי וגם אזורי…
מה, נקנה חורבה? הכסף ילך לבניית הבית שלנו, חכי שהקיץ יגיע…
והנה קיץ הגיע, אבל הבור נשאר בור. את הכסף יונה כבר לא רצתה להשקיע. וככה חיו…
איתן, אתה עם תמר עשר דקות בזמן שאני מביאה את עומר מהגן? קראה אליו מהסלון. איתן, עם פרצוף חמוץ, הוריד נעליים:
ואם תמר תעשה חום?
זה רק חצי שעה.
עזבי, אל תבקשי אפילו! אם יקרה משהו…
לא נותרה לה ברירה, יונה הלבישה את תמר והלכה איתה, רק קילומטר עד הגן, לא נורא, תמר תנשום אוויר.
כבר אמרתי לך שעומר יכל להישאר בבית, את רק רוצה להיפטר מהילדים, מלמל מאחוריה איתן.
זה תמיד אני, חייכה בייאוש יונה.
בערב ישבה מול הלפטופ, הילדים משחקים בסלון.
את עובדת? איתן הציץ לה מעל הכתף, מתי יש ארוחת ערב?
יונה סגרה את הלפטופ.
שוב בדקת דירות? שאל במבט חשדני, תכף הבית יהיה מוכן, זה שטויות כל החיפושים.
יונה הנהנה.
פתאום קפצה מהדלת תמר:
אמא, הבניין שלי לא נבנה! זה בגללך! פרצה בבכי.
כן, אמא לא עוזרת לך לבנות את המגדל, חייך איתן, מרוצה מעצמו.
ויונה הבינה נשבר לה כבר מהכול. אפילו בתה חושבת שהיא אשמה. תמיד, בהכול…
למחרת יונה לא הלכה לגן עם עומר. חמותה עקבה בהבעת אי נחת בזמן שיונה ארזה את הילדים, אבל לא שאלה כלום.
אנחנו נוסעים לקופת חולים, זרקה יונה, כי ככה זה כשצריך לדווח.
חזרו בערב, “מהלור” טענה. הילדים התגלגלו מצחוק, יונה לא הפסיקה להשתיק אותם.
אבא, נחש איפה היינו היום? קפצה תמר על איתן שנכנס הביתה.
איפה?
לא מגלה! הילדה נמוגה תחת המבט החמור של אמא.
גם אני לא אגיד, זה סוד, הפתעה ליום הולדת שלך, הצטרף עומר, חכם כמו תמיד.
וביום הבא יונה נעלמה, לקחה איתה את הילדים.
נזכרו בה רק בערב, כשאיתן חזר מהעבודה.
אמא, מה יש לאכול?
תשאל את יונה שלך. לקחה את הילדים ויצאה משעות הבוקר, עוד לא חזרו. אכין לך חביתה, אם כבר אשתך לא דואגת.
אולי הם בקופת חולים… איתן גירד בראשו, ניגש לחדר. חדר נקי, מסודר יונה תמיד שומרת על סדר אבל משהו חסר.
זהו. הבובה הענקית של תמר, החתול הרך שתמיד נמרח על הספה נעלמה. אין מצב שתמר לקחה אותו לקופת חולים, לא מוציאה מהחדר אף פעם.
איתן קם, שוטט ואז פתח את הארון ושם הבין. מעיל החורף שלה נשאר בודד, כל שאר הדברים שלה ושל הילדים נעלמו.
אמא! אמא, יונה הלכה! קרא איתן, עדיין לא מאמין.
לאן תלך? נפנפה יד אמא שלו, תוך ערבוב הביצה במחבת.
באמת, היא לקחה דברים, הארון ריק.
גם את הילדים? תתקשר אליה, דחוף! נכנסה אמא להיסטריה.
אבל יונה מחוץ לקליטה.
איך לא שמת לב שהיא מפנה דברים? זה לא איזה תיק קטן!
הייתי במכולת… יונה השתגעה, באמת. חייבים להחזיר את הילדים ממנה.
ואיך תעשה את זה? תטפל בהם לבד?
נו, יש גן.
ובערב? בשבת? אם יחלו?
תמצא בייביסיטר.
אתה יודע בכלל כמה זה עולה?
אז פנימיה! בהתחלה.
איתן תפס את הראש.
החביתה כבר נשרפה, החשיך בחוץ, ואמא ובן יושבים במטבח דנים מה לעשות.
מה היה חסר לה, אה? איתן חנק קול. פשוט להיעלם ככה, אפילו לא לומר מילה. אולי יש לה מישהו?
מי ירצה אותה בכלל?
ואיך תסתדר? אין לה עבודה!
אמרתי לך, הכסף מהמענק היה צריך ללכת לבנייה, עכשיו הלך גם המענק וגם היא. תקנה לזה חדר באיזה מקום ותשב שם.
היא עוד תחזור, אין לה לאן. שבוע על לחם ומים תחיה תחזור… העריך איתן בחוסר ביטחון.
ותגיד, תקבל אותה אחרי זה ככה? תראה לה מי פה הגבר, שתתחנן, אבל את הילדים תיקח ממנה. שתבין שהיא לא נחשבת לכלום. שתלך, שתתחנן…
אמא המשיכה לדבר.
איתן הלך לישון רעב. הוא היה בטוח שיונה תחזור תוך יומיים ותתנצל על שהעיזה לעזוב בלי לומר כלום. הוא לא תכנן בכלל לחפש אותה.
במקום יונה הגיע מכתב רשום.
יונה, בשמה המלא יונה דנון, הודיעה באדיבות שהיא הגישה בקשה חד-צדדית לגירושין.
אמא, כתוב שאני צריך לבוא לבית משפט, דיווח איתן.
אל תלך. בלי הסכמה שלך לא יפרקו את הנישואים. תחפש אותה?
לא.
אז תתחיל לחפש! שכנים ידברו, יתחילו שמועות. אמרתי שהוצאנו אותם עם הילדים לנופש, וזה מה שיקרה? יתבזו כל המשפחה.
היא עוד תחזור…
איתן, אם הגישה בקשה לא תחזור. צריך לחפש אותה, תביא לה פרחים, תבקש סליחה, אמא כבר עברה ממצב לקרב למצב פיוס.
סליחה? על מה?
תמצא תוך כדי.
הגורל כיוון. שבועיים אחרי, בדרך מהמכולת, איתן רואה את יונה פלוס הילדים באמצע רמת גן, מתהלכים חופשי. הוא מחליט לעקוב מרחוק, לא להתפרץ.
יונה והילדים לא מיהרו, טיילו בנחת, שתו תפוזים, צחקו. יונה נראתה רגועה ושמחה, לא על סף שבירת רעב ולא התכוונה לזחול חזרה.
“עכשיו גם מזונות אני צריך לשלם?” נבהל בלב איתן.
הוא תפס אותם בכניסה לבניין דירות.
עומר, תמר, איך אתם? התגעגעתם לאבא?
הילדים התחבאו במהירות מאחורי אמא. עומר לחש:
אמא, אנחנו לא חוזרים לסבתא, נכון?
ברור שלא, מתוק…
כבר הספקת לסובב את הילד נגדי? התעצבן איתן, ברחת בלי הודעה, מה הבעיה שלך בכלל? יש לך הכול אצלנו, ואת עוד רוצה להתגרש! מה, מצאת לעצמך מישהו? מי ייקח אותך בכלל… אני אקח את הילדים ממך, שמעת?
יונה חייכה בשקט:
רגע, אני מיד מוציאה את התיקים שלהם.
למה?
מה, תיקח אותם בלי בגדים? תמר לא תישן בלי החתול שלה, אתה הרי יודע.
את… את גם עושה צחוק!
יונה התרחקה צעד, סביבם כבר הצטברו שכנים.
בוא, איפה שאתה גר , איתן הצביע על הדלת. יונה הנידה בראש.
נתראה בבית משפט, איתן.
לא תקבלי ממני כלום, כלום! דירה, קראוון, מה שבניתי זה רק שלי!
יונה הביטה לו בפנים, מופתעת איך לא ראתה כל השנים עם מי היא חיה. חמש שנים חיכתה שיגיע נס, שהוא ישתנה…
לקרוא למשטרה? שאלה שכנה חדשה, חמלתית.
איתן שתק, וברח לבסוף בזעם:
תעשי מה שבא לך. הכול באשמתך!
ויונה, הפעם, צחקה בקול רם, בחופש אמיתי. חיבקה את הילדים ועלו הביתה.
גם אם כרגע הדירה מושכרת והיא קטנה, בפעם הראשונה מזה חמש שנים הבית שלה. היא קובעת מתי אוכלים, מתי יוצאים לטייל, מתי מנקים. ולא לדאוג, עבודה תמיד הייתה לה פרילאנס באינטרנט, בניית אתרים בלילות, בזמן שהילדים נרדמים. כבר מזמן, כי הרגישה שבקרוב תיפרם.
אחר כך יגיע הגט.
איתן, בעצת אמא שלו, לא יבוא לבית הדין. ירגיש בטוח, לא יימצא. אבל אחרי דחיות והתכתבויות, יודיעו לו שהכול נגמר, אפילו בלעדיו.
ליום הולדת של עומר הוא לא יגיע, יטען שמשלם מזונות וזה מספיק.
עוד כמה חודשים, יונה תקנה דירה שני חדרים קטנה בפאתים של פתח תקווה, תעבור עם הילדים.
דרך מכרים תשמע שאיתן מנסה להסתדר עם נשים חדשות, כולן בורחות.
ורק בחלומות, תמשיך לשמוע בלילות את הקול המסרס ההוא שלו: “הכול בגללך”.
