נמאס לי להיות המטפלת של הבן שלך, הכריזה הכלה ונסעה לים.
לרבקה גרינברג היה בן.
טוב, חרוץ. אבל אשתו הייתה משונה. פעם לא רצתה לבשל, פעם סירבה לנקות. ובזמן האחרון כאילו השתחרר לה משהו.
אתמול שוב היה מריבה.
נועם, פונה אל בעלה, אני כבר לא יכולה יותר! אתה גבר בן שלושים, מתנהג כמו ילד!
נועם התאבל. הרי הוא לא ביקש הרבה! רק רצה שדנה תמצא לו גרביים תואמים, תגיהץ חולצה, תזכיר את התור לרופא.
אמא תמיד עוזרת לי, מילמל.
אז לך לאמא שלך! פלטה דנה.
למחרת ארזה מזוודה.
נועם, אמרה ברוגע, אני נוסעת לאילת. לחודש. אולי גם יותר.
יותר? איך יותר?!
ככה. אני עייפה להיות המטפלת של גבר מבוגר.
נועם ניסה להתפוצץ, אבל דנה כבר לא הקשיבה. שלפה נייד והתקשרה:
רבקה? זו דנה. אם הוא לא מסתדר לבד תחיי אצלנו קצת. מפתח רזרבי מתחת למפתן.
ויצאה.
נועם נותר בדירה ריקה, מבולבל. המקרר ריק. הגרביים מלוכלכים. בכיור הר של כלים מלוכלכים.
אחרי יומיים התקשר לאמא:
אמא, דנה השתגעה! נעלמה לאנשהו! מה אני עושה עכשיו?
רבקה נאנחה. שוב הבעיות עם הכלה.
אני מגיעה, נועם. נסדר הכל.
הגיעה תוך שעה, עם שקיות מלאות מצרכים ועם מצב הרוח האימהי של “הכל אפשר לתקן”.
אבל כשפתחה את הדלת נדהמה.
בכל מקום בלגן. בחדר שינה ערימת בגדים על הרצפה. במטבח כלים ערומים. באמבטיה כביסה מטונפת.
ברגע ההוא הבינה רבקה: הבן שלה, בן שלושים, כנראה לא יודע לחיות לבד.
כי כל החיים עשתה בשבילו הכל. הלכה שבעקבות יצירת… ילד גדול.
אמא, נאנח נועם, מה יש לאכול? איפה החולצות שלי? מתי דנה תחזור?
רבקה החלה לנקות בדממה. אבל בראש רק דבר אחד הסתובב מה עשיתי?
היא הגנה עליו תמיד מהחיים, מהבעיות, מהשגרה!
הבן שלה בלי אישה? כאילו בלי ידיים.
ודנה? פשוט ברחלה מהילד הגדול והחסר אונים הזה.
אפשר להבין אותה.
שלושה ימים גרה רבקה אצל בנה.
וככל שחלפו הימים הבינה עוד יותר: היא גידלה ילד ענק.
נועם קם בבוקר ומיד החל להתלונן:
אמא, מה יש לארוחת בוקר? איפה החולצה שלי? יש גרביים נקיות?
רבקה גיהצה, בישלה, ניקתה ושתקה.
תארו לכם: גבר בן שלושים, לא יודע להפעיל מכונת כביסה! לא יודע כמה עולה לחם! אפילו להכין תה יוצא לו לא מוצלח. פעם שורף יד, פעם מפזר סוכר.
אמא, היה מייבב בערב, דנה השתגעה! פעם לפחות הייתה עושה כאילו אוהבת. עכשיו מתנהגת כמו זרה!
ואתה? שאלה רבקה בשקט.
אני כמו תמיד! לא דורש הרבה. רק רוצה אישה שתהיה אישה, לא איזה עצבנית!
רבקה הסתכלה עליו לא יאומן. הוא באמת לא מבין!
נועם, אתה עוזר פעם לדנה?
מה זאת אומרת? הופתע באמת. אני עובד! מביא כסף! זה לא מספיק?
ובבית?
בבית? אני חוזר עייף! רוצה לנוח. והיא דורשת… ללכת לסופר, לשטוף כלים… אבל זה נשים!
וכאן רבקה שמעה את עצמה. את המשפטים שגננה עליו מילדות:
“נועם, אל תיגע אמא תעשה!” “אל תנסה לקנות אמא תזרז!” “גבר, יש לך דברים יותר חשובים!”
יצרה מפלצת.
ככל שצפתה פחדה.
נועם נכנס מתרסק לספה. מחכה לאוכל. מחכה שמישהו יספר לו מה חדש. מחכה שיבדרו אותו.
וכשהאוכל לא מגיע מתחיל להתמרמר:
אמא, מתי אוכלים? אני רעב!
כמו ילד.
הכי גרוע הדיבור על דנה.
היא נהייתה עצבנית, מתלונן נועם. תמיד כועסת. אולי שתלך לרופא, שיבדוק הורמונים?
אולי פשוט עייפה? ניסתה.
ממה להיות עייפה? שנינו עובדים אותו דבר. אבל אישה צריכה לטפל בבית.
צריכה?! התפרצה רבקה. מי אמר שצריכה?!
נועם השתתק. אמא אף פעם לא צעקה.
בערב הרביעי, רבקה לא יכלה יותר.
נועם ישב בסלון, גולל את הטלפון, מייבש מידי פעם שהוא משועמם בלי דנה. בכיור ערימת כלים, גרביים ברצפה, מיטה לא מסודרת.
אמא, שואל באנחה, מה לארוחת ערב?
רבקה עמדה ליד הגז, מבשלת קוסקוס. כמו תמיד. כבר שלושים שנה.
ופתאום הבינה: די.
נועם, אמרה וכיבתה את הגז, צריך לדבר.
כן, מרכין ראש לתוכנה שלו.
תניח את הטלפון. תסתכל עליי.
היה משהו בקול נועם ציית.
בני, פתחה בשקט, אתה יודע למה דנה עזבה?
היא התעצבנה זמנית. נשים אמוציונליות. תירגע ותשוב.
היא לא תשוב.
מה, איך לא תשוב?!
כי היא פשוט עייפה להיות המטפלת של ילד גדול.
נועם זינק מהספה:
אמא! מה פתאום? אני עובד! מביא כסף!
אז מה? רבקה הזקיפה קומה. בבית? הידיים שלך נחלשות? העיניים עיוורות?
נועם החוויר.
איך את אומרת לי כאלה דברים? אני הבן שלך!
ולכן אומרת! רבקה התיישבה, ידיה רועדות.
אמא, את חולה? שואל בפחד.
חולה! צחקה מרירות. חולה אהבה. עיוורת. חשבתי שאני מגנה עליך, ובפועל גידלתי אגואיסט! יצא גבר בן שלושים, שמאמין שכולם חייבים לו!
אבל…
בלי אבל! קטעה אותו. אתה רוצה שדנה תהיה אמא שנייה? תכבס, תבשל, תנקה? למה?
אני מביא כסף…
וגם היא! אבל היא גם מנהלת בית! ואתה? משתרע ומחכה לשירות.
עיניו של נועם התמלאו דמעות.
כולם ככה!
לא כולם! צרחה רבקה. גברים נורמליים עוזרים! שוטפים, מבשלים, מגדלים ילדים! אתה? אפילו לא יודע איפה אבקת כביסה בבית!
נועם ישב, פניו בתוך כפות ידיו.
דנה צודקת, אמרה רבקה בשקט. היא עייפה מלהיות אמא שלך. וגם אני.
מה זאת אומרת?
בדיוק זה. רבקה הלכה, הוציאה תיק. אני חוזרת הביתה. אתה נשאר כאן. לבד. תנסה סוף סוף להיות מבוגר.
אמא, מה? לבד?! מי יבשל? מי ינקה?
אתה! קראה. אתה! כמו כל אדם בוגר!
אבל אני לא יודע!
תלמד! אחרת תשאר לבד, חסר כל.
רבקה לבשה מעיל.
אמא, אל תלכי! התחנן נועם. מה אעשה לבד?
מה שהיית צריך ללמוד לפני עשרים שנה, ענתה. לחיות בעצמך.
ויצאה.
נועם נותר בדירה מלוכלכת. בפעם הראשונה בחייו ממש לבד.
פגש את המציאות.
ישב עד חצות על הספה.
הבטן מקרקרת. הכלים מסריחים. הגרביים מושלכות.
פאק, מלמל, ולראשונה מזה שלושים שנה, הלך לשטוף כלים.
עקום. הצלחות מחליקות, הידיים נשרטות מהחומר ניקוי. אבל זה הסתדר.
אחר כך ניסה להכין חביתה. נשרפה. פעם שנייה יצא אכיל.
בבוקר הבין: אמא צדקה.
עבר שבוע.
נועם למד מדי יום לכבס, לבשל, לנקות. הלך לסופר, למד מחירים. תכנן יום ליום.
זו ממש עבודה.
אז הבין כמה קשה היה לדנה.
שלום, דנה? התקשר בשבת.
כן, הקול קר.
את צודקת, אמר מיד. התנהגתי כמו ילד גדול.
דנה שתקה.
שבוע לבד, והבנתי, בלע רוק. הבנתי כמה היה לך קשה. סליחה.
שתיקה ארוכה.
תדע אתמול אמא שלך התקשרה. ביקשה סליחה על איך שחינכה אותך.
דנה חזרה אחרי חודש.
חזרה לדירה נקייה, לבעל שבישל לה ארוחה והביא לה פרחים.
ברוכה השבה, אמר.
רבקה התקשרה פעם בשבוע. שואלת, לא מתערבת.
ופעם בערב, בעת שנועם שטף כלים, ודנה הכינה תה, אמרה:
אתה יודע, אני אוהבת איך שאנחנו חיים עכשיו.
וגם אני, ענה, מנגב ידיו. חבל שלקח שנים להגיע לזה.
העיקר שהגענו, חייכה.
וזו הייתה אמת.
