זה הכול באשמתך! חמותי עומדת במטבח עם שפתיים קפוצות, משגיחה עלי כשאני שוטפת כלים, ובחדר ליד משתעלת מא…

זה הכל בגללך! חמותי, עם שפתיים קפוצות, עמדה והביטה בי, בזמן שאני שוטף כלים במטבח. מהחדר הסמוך נשמעה שיעולה של בתנו בת השלוש, יעל.
אם רק היית שם לב לילדה, מגיבה בזמן לשיעול הזה ולא מטפל בה בשטויות…
טיפלתי לפי מה שהרופאת ילדים אמרה, ניסיתי לגונן.
היית צריכה לתת לה אנטיביוטיקה! עכשיו תעשי לה זריקות, כי את אמא לא אחראית. דור שלם של טיפשים צמח! לא מסוגלות לכלום, לא חושבות על כלום! גם הילדים שלהן לא מעניינים אותן. אני, את רוני שלי בגיל שלוש…
סגרתי את הברז ויצאתי מהמטבח חנוק מדמעות. כבר חמש שנים בערך, מאז שהתחתנתי עם רוני, הכל אשמתי. כל טעות קטנה, כל כישלון שלי. אולי הטעות הגדולה ביותר הייתה להאמין לרוני כשאמר שנחיה אצל ההורים “עד שיהיה לנו דירה משלנו”.
הדירה העתידית? רק בור באדמה על מגרש מושכר. שום דבר לא קודם. רוני טען שזה בגללי, כי ילדתי בהפרש קטן בין הילדים, על דעת עצמי, כמעט בלי הסכמה שלו.
כל פעם שהצעתי לעבור לשכירות קיבלתי תשובה חותכת:
אני לא זורק שקל אחד על דירה שהיא לא שלנו.
ניסיתי להציע פתרונות:
אולי נקנה דירה קטנה בזכות מענק לידה ומענקי מדינה? זה יכול להספיק.
ועל מה? כדי לקנות חורבה? המענקים ילכו לבנייה. חכי שיגיע קיץ ונבנה…
אבל הקיץ הגיע והבור נשאר בור. כסף לא היה לי להשקיע, וכנראה שגם לא רציתי. וככה גרנו…
רוני, תשאר רגע עם יעל, אני צריכה לקפוץ לגן של אורן קיבלתי את פניו כשחזר מהעבודה. רוני הסיר נעליים בעצבנות:
ואם פתאום יעל תקבל חום?
מדובר על חצי שעה.
אל תבקשי אפילו. ומה אם יקרה משהו…
נשאר בעמדתו. הלבשתי את יעל בשקט, אמרתי לעצמי, זה רק קילומטר לגן וגם היא תצא קצת לאוויר.
אמרתי לך שהיה עדיף להשאיר את אורן בבית. את רק רוצה להיפטר מהילדים, רטן רוני תוך כדי שאני יוצאת.
אני אשמה, חייכתי במרירות.
בערב ישבתי מול המחשב, בזמן שהילדים שיחקו ביחד.
עובדת? רוני הציץ לי מעל הכתף, מתי יש אוכל?
סגרתי את הלפטופ.
שוב חיפשת דירות להשכרה? צלצל קולו בחשד, עזבי, תיכף נתחיל לבנות, חבל על הזמן והכסף.
הנהנתי.
אמא, המגדל שלי לא נבנה! וזאת את אשמה! צעקה יעל, ודמעות חנקו אותה.
כן אמא, לא עוזרת לה לבנות מגדל, הגיב רוני שחייך לעצמו.
רק הבטתי בהם, והרגשתי שהגעתי לקצה. אפילו לבת שלי אני מפריעה. תמיד אשמה. תמיד מיותרת.
בבוקר לא לקחתי את אורן לגן.
חמותי שוב עמדה וליוותה אותי במבט כשהתארגנתי עם הילדים, אבל הפעם לא שאלה כלום.
ניסע לקופת חולים, דקלמתי לה, כי כבר התרגלתי לדווח על כל צעד.
חזרנו מאוחר, עם סיפור על תור לרופא אף-אוזן-גרון. הילדים היו מרוגשים, צחקו ולחשו ביניהם. ביקשתי מהם שקט.
אבא, אתה יודע איפה היינו היום? שאלה יעל בתמימות.
איפה?
לא אומרת… היא השתתקה מול המבט החמור שלי.
גם אני לא מגלה, הוסיף אורן, זו הפתעה ליום הולדת.
…ולמחרת נעלמתי אני יחד עם הילדים.
רק בערב הבחינו שחסרנו, כשחזר רוני מהעבודה.
אמא, מה יש לאכול?
תשאל את אשתך. ברחה מהבוקר עם הילדים ולא חזרה מאז. אני אכין לך חביתה, כי אשתך לא דואגת לך.
אולי הן עוד בקופת חולים… רוני גירד בראש, נכנס לחדר. מסודר, נקי אני הרי עקרת בית לא רעה אבל משהו היה חסר. התיישב, קלט מיד אין את החתול הרך של יעל, ששכב תמיד על הספה. אין סיכוי שהיא לקחה אותו לקופת חולים.
רוני קם, שוטט בבית, פתח את הארון שם, לבד על הקולב, היה תלוי מעיל החורף שלי, וכל שאר הבגדים והצעצועים של הילדים נעלמו.
אמא! אמא, ליאורה הלכה! הוא פנה בפאניקה לאמא שלו. היא הנידה בידה:
לאן יש לה ללכת, ילדה טיפשה.
אבל היא לקחה את הבגדים, הארון ריק.
וגם את הילדים? תתקשר אליה, מהר, נבהלה סוף סוף. שנייה אחרי זה כבר עמדה ליד הארון, קיטרה על טיפשותי ועל זה שאפשר ללכת ככה רק אם השתגעת.
רוני התקשר שוב ושוב, אבל הטלפון היה כבוי.
אמא, איך לא שמת לב שהיא מוציאה הכול? זה לא תיק אחד.
הייתי במכולת… ליאורה השתגעה! חייבים להחזיר את הילדים.
להחזיר? איפה? את תשמרי עליהם?
מה פתאום, יש גן.
ובערב? ובסופי שבוע? ואם יחלו?
תמצא להם בייביסיטר.
את יודעת כמה עולה בייביסיטר?
אז לפנימיה. זמנית.
רוני תפס את הראש.
החביתה נשרפה. החשיך. ישבו במטבח, תוהים מה לעשות.
מה כבר היה חסר לה? ייבב רוני לעזוב ככה. אולי מצאה מישהו אחר?
מי ירצה אותה?
על מה היא חיה? היא לא עובדת.
תמיד אמרתי שהמענקים על הילדים היו צריכים ללכת לבנייה. עכשיו גם הכסף וגם ליאורה הלכו. היא תקנה איזה חור ותישב שם.
היא תחזור, תראי. שבוע, והיא תחזור על ארבע… ניסה רוני לשכנע את עצמו.
ואתה תקבל אותה ככה? החזירה אמא לא! שאבין שהיא לא מחליטה פה. שתחזור, שתתחנן. וצריך לקחת לה את הילדים. שתבין שהיא לא שווה כלום, שלא ישחקה אותה חזקה…
היא דיברה ודיברה. רוני הלך לישון רעב, בטוח שעד כמה ימים אחזור, אתנצל ואבקש סליחה. לחפש אותי הוא אפילו לא התכוון.
במקום זאת, הגיע מכתב. מכתב רשום מבית משפט ליאורה הגישה בקשה חד־צדדית לגירושים.
אמא, כתוב שאני צריך לבית המשפט אמר רוני.
אל תלך. בלי הסכמה אי אפשר לגרש. השתגעה לגמרי. ניסית לחפש אותה?
לא.
אז תחפש! תשכנע אותה לחזור. השכנים יגלו, ירכלו. אמרתי שנסעתם לחופשה, עכשיו כולם יצחקו עלינו.
תחזור בעצמה…
אם היא הגישה בקשה היא כבר לא תחזור. תחפש. תקנה לה פרחים, תבקש סליחה, פתאום התרככה.
על מה? התרעם רוני.
תסתדרו, גידפה.
… בסוף זה קרה במקרה. רוני ראה אותי ברחוב כשהלך עם רשימת קניות של אמא שלו.
שש בערב, לא מסתתרת בכלל, אני והילדים מטיילים במרכז ראשון לציון. רוני כמעט התפוצץ, רצה לצעוק אבל חשש להבריח אותנו, אז הלך בעקבותינו.
לא מיהרתי. טיילתי עם הילדים בפארק, שתינו מיץ, צחקנו. נראיתי מאושרת. לא חשבתי לחזור, לא נראיתי אבודה.
“ועכשיו אחרי הגירושים גם מזונות אשלם לה לשניים”, חשב לעצמו רוני.
הוא רץ להשיג אותנו בכניסה לבניין ישן ברחוב.
אורן, יעל! מה שלומכם? התגעגעתם לאבא?
התגובה לא הייתה טפיחה חמה: שניהם הסתתרו מאחורי. אורן לחש:
אמא, אנחנו לא חוזרים לסבתא, נכון?
לא, אורן, אנחנו נשארים כאן…
הצלחת לסובב אותו נגדי? רוני רתח ברחת בלי להודיע. מה היה חסר לך? הכל קיבלת, חיית כמו מלכה! הגשת תביעת גירושין! מצאת גבר אחר? רוצה ליפול שוב על מישהו? כפויה טובה. אני עוד אקח ממך את הילדים!
חייכתי פתאום:
חכה כאן, אני אביא את הדברים שלהם.
מה?
תיקח אותם בלי בגדים? יעל לא נרדמת בלי החתול שלה.
את… את מתעללת בי! אני אראה לך!
נסוגתי אחורה מהחימה שלו. השכנה החדשה העמידה פנים שלא שומעת.
בואי, איפה את גרה? רוני הצביע על הדלת.
ניפגש בבית־משפט, רוני.
את לא תקבלי ממני כלום! הדירה והקוטג’ שלי בלבד! את על מה בדיוק בונה? לא שלך כלום!
התבוננתי בפניו הממורמרות, תוהה איך לא שמתי לב מי זה האיש הזה כל השנים שגרתי איתו. חמש שנים של המתנה, תקווה לשינוי…
אולי נקרא למשטרה? שאלה השכנה בדאגה.
לשמע “משטרה”, רוני שתק, הסתובב, וזרק:
תסתדרי לבד. הכל בגללך!
פרצתי בצחוק. חיבקתי את הילדים, ונכנסנו הביתה. למרות שהיינו בדירה שכורה, לראשונה מזה חמש שנים הייתי המנהלת היחידה. אני קובעת מה נאכל, מתי נצא ומה ניקח לגן. עבודה? אל דאגה, רוני. כבר שנים שאיתי עובדת כעצמאית בתכנות אתרים. לילות ישבתי מול מחשב, לומדת ומתפתחת, כי ידעתי שמתי שהוא אאזור אומץ לצאת.
אחר כך הגיע הגט. רוני, בעצת אמא, לא הופיע לדיון, דחו שוב ושוב עד שבסוף, אחרי כמה חודשים, קיבל מכתב שהגירושין בתוקף.
ליום ההולדת של הילד הוא לא הגיע, אמר שמשלם מספיק מזונות.
ואחרי כמה חודשים קניתי דירה קטנה, שתי חדרים בפריפריה, עברתי לשם עם הילדים.
מחברים משותפים שמעתי שרוני מנסה להקים חיים חדשים אבל הכלות בורחות.
ורק בחלומות רעים עוד עולה הקול המזלזל שלו: “הכל באשמתך”…