כן, כלבים נאמנים מאוד! אבל הם נאמנים לאלה שאוהבים אותם לבוגדים הם לא סולחים
הלילה הזה השאיר לי חותם שלא הולך להימחק. הלילה שראיתי איך נאמנות יכולה להפוך לשבר, אבל גם ליצירה מחודשת.
זה התחיל ממכונית אחת ברחובות תל אביב, וראש הסיפור כלבה אחת חכמה וטובה לב. קראתי לה עדי. עדי רצה אחרי האוטו שלי, לא הסכימה להישאר לבד במקום זר. פחדה, פגיעה, לא רצתה להינטש ולהישכח.
רצה אחרי מישהו שבמשך שנים הייתה בטוחה שהוא עולמה, שלא תוכל לבגוד בו ככה היא נוצרת, כלבה שלא מכירה בגידה.
“נעמה, תכירי זו עדי!” חייכתי כשהצגתי את הכלבה שלי בפני נעמה, בחורה צעירה עם נעלי עקב שמאמירות אותה כמעט לראש מגדלי עזריאלי.
“עדי מאוד רגועה ונעימה, אני בטוח תהיו חברות. בעצם, אני לא חושב אני יודע!”
עדי הקיפה אותי בזנב שמח, אבל את נעמה בחנה בעיניים חוששות.
זה טבעי שכלבים נזהרים מאנשים חדשים, אבל פה היה משהו אחר. עדי קלטה אז שעם הבחורה הזו יש הילה לא נעימה, משהו מרתיע.
זה לא הריח הדוחף של הבושם שלה שאתה מוכן לשים עליו שלט אזהרה. כלבים פשוט יודעים לזהות אנשים רעים.
לעדי הייתה החוש הזה, והייתה בטוחה בו ב-1000%. אף פעם לא טעתה בתחושות בטן.
כשראיתי אנשים כאלה ברחוב, עדי הייתה מושכת אותי הצידה, רוצה להרחיק ולהגן עליי כי היא אהבה דאגה לי באמת.
אבל בדירה קטנה של שני חדרים, לאן יש לברוח? וגם אני היחס שלי לנעמה השתנה. חיבוקים, נשיקות
נעמה הרגישה בעוינות של עדי, אז לקחה אותי למטבח, טרקה את הדלת, ולחשה:
“למה לא סיפרת שיש לך כלבה?”
“לא עלה הנושא,” עניתי בשקט. “יש לך בעיה עם זה?”
“ברור שיש לי!” הצהירה. “אני לא אוהבת כלבים, ולא רוצה שעדי תגור איתך. אם היא פה אני לא עוברת אליך, ואין על מה לדבר על חתונה!”
“לא אוהבת כלבים, תבין. אתה מחליט אני, או הכלבה.”
הגשם בחוץ שטף את הרכב בדרך לראשון לציון. נגבים גרדו את הגשם מהשמשה, אבל אני בפנים גוש של אשם בבטן, לב כבד.
דוד של נעמה הבטיח לעזור לעסק שלי והוא בן אדם עם קשרים. זו הייתה הזדמנות לצאת ממעגל הכישלון בעסק, להפוך להיות מישהו. היה מופרך לוותר עליה.
יצאתי מהעיר, לחצתי על הגז. הגשם התחזק, כאילו מנסה לעצור אותי “תעצר, תחשוב!”
עדי שכבה מאחור, הביטה בטיפות על החלון. מאז שנעמה הופיעה, כבר לא הייתי אותו אדם בשבילה. קר, כמו רטיבות סתווית.
כמעט עזבתי אותה גמרתי בלב שזה הדבר שפוגע בי הכי הרבה, אבל אין ברירה.
עצרתי בשולי הכביש ליד יער. הדלקתי סיגריה, יצאתי, ואז פתחתי את הדלת, החזקתי בעדינות את הקולר של עדי. היא יללה.
טרקתי את הדלת, התנעתי. נסעתי חזרה לתל אביב, הלב שלי נמעך.
עדי עמדה אבודה, מטפטפת בגשם. אחרי שניות, פרצה בריצה אחרי המכונית אחרי מישהו שאהבה לא מסוגלת לעצור, לא מוכנה להאמין שנעזבה.
אבל מכונית, גם כשאתה כלב טוב, לא ניתן להשיג. הגשם כבד, הפרווה שלה נרטבת, הרגליים כואבות, אבל היא לא עוצרת.
פתאום, מכונית אחרת בלמה בצרחה. ואז פגע בעדי. הנהג, נדב שמו, יצא, נבהל למראה הכלבה הפצועה. התקרב, בדק. היא עדיין חיה, אבל עם עיניים מלאות כאב ועצב.
“השם ישמור, את חיה!” אמר בקול חרישי.
הכניס אותה לרכב, נסע דחוף לוטרינריה שפתוחה כל הלילה באריאל. וטרינר נחמד הסכים לבדוק אותה בלי לשאול על תשלום ראשוני.
התברר שזה בעיקר חבלות. מרחו לה משחה, שמו חבישה, ונדב נשא את עדי לדירתו הקטנה בפתח תקווה.
“זה זמני,” לחש לה. עדי שתקה. אני יודע שלא היה לו כלב מעולם, גם לא חברים עם כלבים, אפילו חברים בקושי יש לו.
ישבנו יחד, הוא על הרצפה, היא לידי, מדי פעם מסניפה אותו, ולפעמים מתרחקת, שומרת על הלב.
הימים עברו. הוא התייעץ עם הוטרינר, קנה אוכל מתאים, הוציא אותה לטיולים יומיומיים בהתחלה צולעת, אחר כך כבר מתרגלת מחדש. אחרי עשרה ימים, התחילה ללכת כמעט כרגיל. לאט לאט שוקעת בשגרה חדשה.
כל כך אכפת לו ממנה הוא הבין שכלבה ככה פגועה אינה שונה מאדם. שבירה, ומלאת תקווה.
בהמלצת הוטרינר התחיל לקרוא לה בשם חדש שירה. חיים חדשים, שם חדש. שירה קיבלה את זה אולי כי הזכיר לה משהו מהעבר, ואולי כי רצתה לחתוך ממנו.
כך הימים שלנו התמלאו בטיולים, ריחות רחובות, חברויות קטנות עם ילדים בפארק, אפילו ליטופים מגברים ונשים זרים.
רק בגשם, העיניים שלה התמלאו פתאום עצב שקט דמעות שלא מהגשם, אלא מהזיכרון.
יש שיגידו שכלב לא מרגיש כמו בן אדם. אני היום יודע שזו טעות. כלב נאמן עד הכאב, ומרגיש גם כשאחרים לא מבינים כלום.
יום אחד, בסתיו, בפארק הירקון, רציתי להפיג את הקור עם קפה שחור דלוח. עזבתי רגע את שירה, ושנייה אחת של חוסר תשומת לב והיא רצה, רודפת אחרי חתול. הסתכלתי, זעקתי בשמה, חיפשתי בכל הכיוונים.
ואז רכב שחור נעצר בצד המדרכה. בחור יצא, עיניו נפערות:
“עדי!”
בתנועות לא בטוחות קרא לה “עדי, אליי!” שירה הקשיבה, קפאה רגע. זנב מתחיל לזוז בחוסר ביטחון.
הוא התקרב, השתחל מעבר לגדר, ליטף אותה, חיבק אבל היא כבר לא חזרה להיות אותו כלב מאושר. היא לא קפצה, לא הראתה אושר.
אני מגיע בריצה, רואה אותו מנסה לגרור אותה בחזרה.
“מה אתה עושה? זה הכלבה שלי! שירה!”
“על מה אתה מדבר? זו עדי שלי, גידלתי אותה מהיום שנולדה!”
“באמת? ואיך היא הגיעה לפה לבד ומתוחה?” שאלתי, כבר מבין הכול.
הוא התרגז, ניסה למשוך אותה בכוח. פתאום, שירה התנערה, הראתה שיניים, נהמה עליו.
עצר, הפנים שלו מבועת כזו עדי מעולם לא ראה.
“שירה, אל תדאגי, בואי אליי,” אמרתי והיא באה, התקרבה, הרכינה ראש, חיכתה שאחבר לה את הרצועה.
הלכנו זה לצד זה, דרך השדרה המלאה בעלים זהובים, לא מסתכלים אחורה. מאחור, הוא עמד, בוהה, כועס ובודד.
נעמה ואני לא הגענו לחתונה. העסק שלי נסגר, שילמתי הכל, התחלתי מחדש. לפעמים עוד מתקשה לסלוח לעצמי אבל עדי, או שירה, לימדה אותי מה זה באמת אהבה.
כן, כלבים נאמנים עד הסוף. אך הם נאמנים אך ורק לאלה שאוהבים אותם, ומעולם לא סולחים למי שבגד.
כמה חוכמה יש בלב הזה. אולי כולנו צריכים ללמוד מהם.
