חתול שגר בקומה 30 שיחק בכל שבוע עם מנקה חלונות… עד שיום אחד הוא נעלם לשישה חודשים והמפגש המחודש גרם למיליונים לבכות.
לביא היה חתול שחור שגר בדירה בקומה ה-30 במגדל בתל אביב. הוא לא הכיר את האספלט, לא את הגינות הציבוריות, וגם לא את הרעש הישיר של האוטובוסים. העולם שלו היה אנכי: קירות לבנים, חלונות ענקיים ושמים שנראו קרובים יותר מהרחוב.
הוא היה חתול בית אמיתי.
אבל הוא לא היה לבד.
כשהיה גורת חתולים קטן, לביא למד להבין את העולם דרך הזכוכית. הוא צפה באורות העיר נדלקים כמו כוכבים מלאכותיים, עקב בעיניו אחרי ציפורים באופק הרחוק, ונרדם לשעות של שמש כאילו הגובה מגן עליו מהכול.
בעליו, דן, עבד מהבית ודיבר מעט. הוא אהב את לביא, אך אהבתו הייתה שקטה, יום־יומית, בלי מחוות גדולות. לביא בילה שעות ארוכות לבדו, שומע ברקע רק את הרחשים הרחוקים של תל אביב.
עד שבא יהונתן.
יהונתן היה מנקה חלונות. בן 41, ידיים עייפות, וחיוך קליל ששרד הרבה דברים. כל יום שלישי, בדיוק כמעט קדוש, ירד בפלטפורמה לאורך הבניין, תלוי מאות מטרים מעל הקרקע כאילו פחד לא קיים.
הפעם הראשונה שיהונתן הגיע לקומה 30, לביא ישן. רק שריטת הגומי הרכה על החלון ערה אותו. הוא פקח עין, ואז את השנייה.
ושם הוא היה.
אדם שמרחף באוויר.
לביא ניגש לאט, התיישב עם הזנב כרוך סביב רגליו מול הזכוכית. הוא עקב אחרי כל תנועה מדויקת של יהונתן, ששר לעצמו משהו שלביא לא הבין, אבל ידע להרגיש.
יהונתן הרים את עיניו ופגש שתי עיניים זהובות שננעצו בו.
“יאללה, שלום חבר,” אמר בחיוך.
לביא לא הבין את המילים, אך קלט את הטון.
אותו שלישי, יהונתן צייר סמיילי קטן בקצף הסבון על החלון, בלי לחשוב יותר מדי. לביא זינק והכה בזכוכית עם כפתרו.
יהונתן צחק.
ככה זה התחיל.
כל יום שלישי, כשהפלטפורמה התקרבה לקומה 30, לביא כבר היה מול החלון. לא משנה אם היה ישן עמוק – משהו בתוכו ידע בדיוק מתי הזמן.
הוא המתין, מתוח, עם עיניים בורקות.
יהונתן שיחק איתו כאילו אינם לבד בעולם. העביר את המגב הלוך ושוב, עשה פרצופים, צייר מעגלים, לבבות, דמויות קטנות. לביא רדף אחרי כל תנועה ברצינות קומית כמעט: קפץ, הסתובב, התמתח עד שנעמד זקוף מול הזכוכית.
עשר דקות ותל אביב נעלמה לגמרי.
עבור יהונתן, אלו היו רגעי עוגן. הוא איבד אשתו בתאונה מיותרת לפני שנים, ומאז חייו היו שקטים, מתפקדים, ריקים. לביא לא ידע, אבל הציל אותו כל שבוע מחדש.
“נתראה בשלישי הבא,” אמר יהונתן תמיד בפרידה.
לביא לא הבין עתיד הוא הבין התמדה.
עד שיום שלישי אחד, יהונתן לא הופיע.
לביא חיכה.
הוא התיישב ליד החלון כבר מהבוקר. הלך הלוך ושוב. פלט יללה חרישית ועצבנית. כשהפלטפורמה ירדה, ליבו החתולי החסיר פעימה.
רץ לחלון.
אבל זה לא היה יהונתן.
מישהו אחר. צעיר יותר. פנים רציניות. אפילו לא הסתכל פנימה. רק ניקה והמשיך.
לביא נשאר קפוא.
ואז התרחק בפנים שמוטות.
אותו יום שלישי, השמש זרחה, אך משהו נשבר.
יהונתן לא חזר חצי שנה.
זה לא היה מבחירה, זו הייתה מלחמה.
זיהום קשה השאיר אותו בבית חולים, בהתחלה ימים, אחר כך שבועות. היו רגעים שהרופאים לא ידעו אם ייצא מזה. לילות שלמים שכב יהונתן ובהה בתקרה, חושב על הדברים הקטנים שמעולם לא החשיב: ריח הסבון, צליל הרוח מגובה כזה, והחתול השחור שמסתכל עליו כאילו רק הוא קיים.
“אני אשרוד?” שאל את עצמו. “ואם כן… בשביל מה?”
ובקומה ה-30, לביא הפסיק להמתין ליד החלון.
לא כי שכח.
אלא כי למד שלהמתין כואב.
ישן יותר, שיחק פחות. דן שם לב שמשהו השתנה אבל לא הצליח לשים אצבע.
“כנראה מתבגר,” חשב.
אבל לביא פשוט התאבל.
כשהבריא יהונתן לבסוף, חזר לעבודה גוף חלש, נשימה כבדה. המנהל הציע חופשה נוספת.
“אני חייב לחזור,” ענה יהונתן. “ולו ליום אחד.”
אותו שלישי, עלה על הפלטפורמה, ידיים רועדות.
“אולי הוא לא יזכור אותי,” חשב. “אולי כבר עזבו.”
כשהגיע לקומה 30, הדירה שקטה. לביא ישן על הספה, גוש שחור וצפוף.
יהונתן הקיש ברכות בזכוכית.
טוק.
לביא הרים ראש בבת אחת.
עיניו נפתחו כאילו ראה רוח.
והוא רץ.
התחכך בזכוכית, ילל כל כך חזק שיהונתן שמע דרך החלון העבה. שפשף את פניו בזכוכית, פרץ ביללות וגרגור עוצמתי שלא היה כמותו.
יהונתן פרץ בבכי.
הניח ידו על הזכוכית.
לביא הניח כפתורו בדיוק על אותו מקום.
דן, בלי לחשוב, שלף טלפון וצילם.
העלה בפייסבוק עם משפט פשוט:
אחרי שישה חודשים, החתול שלי פגש שוב את חברו הכי טוב.
התמונה התפשטה במהירות.
אלפי אנשים שיתפו, הגיבו, בכו. נזכרו באהוב שאיבדו, במישהו שחיכה להם.
יהונתן ולביא הפכו לסמל למשהו שלכולם ברור, אך איש לא יודע להסביר.
שהחיבה לא זקוקה למילים.
שהחברות לא צריכה להבין גבולות של מין.
שהזכוכית, הגובה, הזמן לא תמיד מפרידים.
ימים אחר כך, דן קיבל הודעה פרטית.
זה היה יהונתן.
סיפר את הסיפור שלו. בית החולים, הזיהום, הדיכאון השקט.
“אני לא בטוח שהייתי יוצא מהמיטה לולא חשבתי על החתול הזה,” כתב. “הייתי חייב לדעת שמישהו מחכה לי.”
דן קרא ודמעות בעיניו.
באותו לילה, הסתכל איך לביא ישן והבין משהו שמעולם לא חשב עליו:
לביא לא חיכה ליהונתן.
הוא החזיק אותו.
יהונתן חזר לנקות חלונות.
לביא המשיך לחיות בקומה 30.
וכל שלישי, לעשר דקות, העולם עמד מלכת.
ואף שלעולם לא יכלו לגעת באמת, שניהם ידעו משהו שרוב האנשים שוכחים:
חברות לא תלויה בקרבה.
רק בנוכחות.
כי יש קשרים שלעולם לא יתפרקו.
לא בגלל הזמן.
לא בגלל הגובה.
לא בגלל הזכוכית.
