סבא, תראה! – לִילִיָּה צמודה לחלון – כלב קטן! מאחורי השער התרוצץ כלב רחוב – שחור, מלוכלך, רזה עד עצמות. – שוב הכלבלב הזה, – רטן פאולו איוואנוביץ’, גורב מגפיים ישנים. – שלושה ימים מסתובב כאן. יאללה, עוף מפה! הניף עליו מקל, הכלב התרחק אך לא ברח. התיישב חמישה מטרים משם והביט. רק הביט. – סבא, אל תגרש אותו! – תפסה לִילִיָּה בשרוולו. – הוא בטח רעב וקפוא! – יש לי מספיק בעיות בלי זה! – נופף הסב בידו. – יביא לי פרעושים, מחלות. עוף מכאן! הכלב משך זנב והתרחק. אך כשפאולו איוואנוביץ’ נעלם בדלת, שב הכלב… …לִילִיָּה גרה עם סבא חצי שנה, מאז שנהרגו הוריה בתאונה. פאולו איוואנוביץ’ לקח את נכדתו אליו, על אף שמעולם לא הסתדר ממש עם ילדים. התרגל לשקט, לשגרה שלו. אבל הנה: ילדה שבוכה בלילות ושואלת שוב ושוב: “סבא, מתי אבא ואמא יחזרו?” איך מסבירים שלעולם לא? הסב רק כחכח וסטה ממנה. היה קשה לשניהם – גם לו, גם לה. אבל לא הייתה ברירה. אחר הצהריים, בעוד הסבא נרדם מול הטלוויזיה, לִילִיָּה חמקָה לחצר עם קערת שאריות מרק ביד. – בואי, ג’וז’ה, – לחשה. – ככה קראתי לך. שם יפה, נכון? הכלבה התקרבה בזהירות, ליקקה את הקערה עד הסוף, ואז שכבה, הניחה ראש על כפותיה. והסתכלה – מלאת תודה, מלאת נאמנות. – את כלבה טובה, – ליטפה אותה הילדה. – מאוד טובה. מאותו היום ג’וז’ה לא עזבה את הבית. שמרה על השער, ליוותה את לִילִיָּה לבית הספר והחזירה. וכשפאולו איוואנוביץ’ יצא החוצה, נשמע לכל השכונה: – שוב את?! כמה אפשר?! אבל ג’וז’ה כבר ידעה: הוא נובח, אבל לא נושך. השכן שמעון ניקולאייביץ’ צפה בכל זה וגיחך: – פשה, אתה טועה כשאתה מגרש אותה. – למה לי כלב? מספיק לי כאב שיניים! – ואולי, – חשב שמעון, – ה’ שלח לך אותה במיוחד? פאולו איוואנוביץ’ רק פלט אוויר… עבר שבוע. ג’וז’ה נשארה בשער – בכל מזג אוויר, בכל קור. לִילִיָּה המשיכה להוציא לה בחשאי אוכל, ופאולו איוואנוביץ’ עשה עצמו כאילו כלום. – סבא, אפשר להכניס את ג’וז’ה למבואה? – התחננה לִילִיָּה בארוחת הערב. – יהיה לה חם יותר. – לא ולא! – דפק הסב באגרוף. – אין חיות בבית! – אבל היא… – שום “אבל”! נמאס לי מהשטויות שלך! הילדה נעלבה והשתתקה. הלילה, פאולו איוואנוביץ’ התקשה להירדם. בבוקר הציץ מהחלון. ג’וז’ה התכרבלה על השלג. “עוד מעט תגמור כאן…” חשב. וחש בחילה בלב. בשבת לִילִיָּה הלכה לבריכה להחליק על הקרח. ג’וז’ה כמובן בעקבותיה. הילדה צחקה, הסתובבה על הקרח, הכלבה ישבה על הגדה לראות. – תראה איך אני יודעת! – קראה לִילִיָּה ודהרה לאמצע. הקרח צרצר, ואז נשמע פיצוץ. לִילִיָּה נפלה למים. המים היו שחורים, קרים כקרח. הילדה ניסתה להיאחז, לצעוק, אבל הגלים שתקו. ג’וז’ה קפאה לשנייה – ואז דהרה הביתה. פאולו איוואנוביץ’ חטב עצים. שמע נביחות חזקות, הכלבה התרוצצה, התפרצה עליו, משכה במכנס, גררה אותו לשער. – את משתגעת? – לא הבין. אבל ג’וז’ה לא נרגעה. ייללה, קפצה, שוב משכה בבגד. בעיניים – דאגה צרופה. ואז הסב הבין. – לִילִיָּה! – זעק ודהר אחרי הכלבה. ג’וז’ה רצה קדימה, בדקה שהוא בעקבותיה, ושוב המשיכה. פאולו איוואנוביץ’ ראה כתם שחור, שמע דפיקה עמומה. – תחזיקי! – צעק, שלף מוט, השתחל על הקרח. הקרח חרק, גמגם, אך החזיק. אחז בילדה, גרר אותה החוצה. וג’וז’ה כל הזמן ליוותה – נבחה, עודדה. כשהוציא אותה, הייתה כחולה. שפשף אותה בשלג, נשף בפניה, התפלל. – סבא… – לחשה לִילִיָּה – איפה ג’וז’ה? הכלבה ישבה ליד. גם רעדה – מקור או מפחד. – כאן, – לחש פאולו איוואנוביץ’ בקול צרוד. – כאן. מאז האירוע משהו השתנה. כבר לא צעק על הכלבה. אך לבית לא הכניס. – למה, סבא? – לא ויתרה לִילִיָּה – היא הרי הצילה אותי! – הצילה, הצילה. אבל אין לה מקום אצלנו. – אבל למה? – ככה זה אצלי בבית! – ניקה השולחן בזעם. כעס על עצמו. לא הבין למה. נכון – סדר זה סדר. אבל בלב – כמו חתולים שורטים. שמעון ניקולאייביץ’ בא לתה. ישבו במטבח, אכלו עוגיות. – שמעת מה קרה? – שאל בזהירות. – שמעתי, – רטן הסב. – כלבה טובה. חכמה. – קורה. – צריך לשמור על כזו. פאולו איוואנוביץ’ משך כתף: – שומרים. לא מגרשים. – לא מגרש, אה? אבל איפה היא ישנה בקור? – ברחוב, איפה שתמיד. כלבה או לא? שמעון הניד ראש: – מוזר אתה, פשה. הכלבה הצילה את הנכדה, ואתה… כפיות טובה. – לא חייב כלום לכלבה הזו! – התפרץ הסב. – נתתי אוכל – די והותר! – חייב או לא. אבל מה עם לב? – לב יש לבני אדם, לא לכלבים! שמעון שתק. וידע – אין טעם להתווכח. פברואר היה קשה באמת. סופות שלג – כאילו החורף רצה להוכיח מי פה בעל-הבית. הסב רק הספיק לפנות שבילים – בבוקר שוב קבור. וג’וז’ה כמו תמיד בשער, רזה כמעט שלד. פרוותה הסתבכה, עיניה דהו. אך לא עזבה. שמרה. – סבא, – משכה לִילִיָּה בשרוולו – תראה לה. היא בקושי חיה. – בחרה לשבת כאן, – נופף בידו. – אף אחד לא הכריח. – אבל היא… – די! – צעק. – כמה אפשר עם הכלבה שלך! לִילִיָּה בכתה ושתקה. בערב, כשקרא עיתון, אמרה חרש: – היום לא ראיתי את ג’וז’ה. – אז? – לא הרים עיניים. – כל היום לא ראו אותה. אולי חולה? – אולי סוף סוף הלכה. טוב שכך. – סבא! איך תגיד ככה? – איך צריך? – הניח את העיתון, הביט בנכדה. – היא לא שלנו! מבינה? זרה! לא חייבים לה כלום! – חייבים, – לחשה לִילִיָּה. – היא הצילה אותי. ואפילו לא נתנו לה פינה חמה. – אין מקום! – דפק באגרוף. – בית זה לא גן חיות! לִילִיָּה פרצה דמעות וברחה. בלילה סערה חזקה, הבית רעד. הרוח יללה בארובה, החלון רטט, שלג הכה. פאולו איוואנוביץ’ התהפך ולא נרדם. “מזג כלבים,” חשב. ומייד נזף בעצמו: “מה אכפת לי? זה לא העסק שלי!” אבל כן היה אכפת. בבוקר הרוח שככה. הסב קם, הכין תה, הביט החוצה. החצר קבורה בשלג, ספסל מציץ בקצה בלבד. ובשער… משהו שחור קבור בערמה. “בטח זבל,” חשב. אבל ליבו נפל. עטה מעיל, נעל מגפיים, יצא. שלג עמוק, טובע עד הברך. הגיע לשער – קפא. בערמה שכבה ג’וז’ה, דוממת. כמעט מלאה שלג – רק אוזניים וקצה זנב בלטו. “זהו זה, כבר לא תקום…” חשב, וחש שנשבר לו משהו עמוק. הסב הסיר שלג. הכלבה בקושי נשמה, פתחה עיניים חלושות. – אווווי, – לחש. – טיפשה. למה לא הלכת? ג’וז’ה רעדה למשמע קולו, ניסתה להרים ראש, אך לא יכלה. עמד, הביט. “שתישרף הכל,” חשב – והרים אותה בעדינות. הייתה קלה – רק עצמות ופרווה. אבל חיה. חמה. – החזיקי מעמד, – מלמל בדרכו לבית – החזיקי, טיפשה. הניח את ג’וז’ה במבואה, אחר כך במטבח, על שמיכה ליד התנור. – סבא? – הופיעה לִילִיָּה בפיג’מה. – מה קרה? – אה… – גמגם – קפאה בחוץ. שתחזור לעצמה. לִילִיָּה קפצה אל הכלבה: – היא חיה? סבא, היא חיה? – חיה, חיה. שפכי לה חלב. חם! – מייד! – רצה אל הכירה. הסב התיישב לידה, ליטף את ראשה. וחשב: “איזה בן אדם אני? כמעט הרגתי אותה. והיא עוד האמינה בי, המסכנה.” ג’וז’ה פתחה עיניים, הביטה בו – מלאה תודה. והסב נחנק מדמעות. – החלב מוכן! – הנכדה שמה את הקערה ליד. ג’וז’ה בקושי הרימה ראש, ליקקה. עוד ליקוק. ועוד. הסב והנכדה ישבו ליד והביטו בנס. בצהריים כבר ישבה. בערב – הלכה על רגליים רועדות. והסב מדי פעם הביט בה ורטן: – זמני! שמעת? כשתתחזק, חוזרת החוצה! אבל לִילִיָּה רק חייכה. ידעה – הסב כבר לא יגרש אותה. בבוקר קם מוקדם. ג’וז’ה שכבה על שטיח מול התנור, מביטה בו. – נו, חזרת לחיים? – מלמל, גורב מכנסיים. – יופי. הכלבה ניפנפה בזנב, בזהירות – לבדוק שלא יגרשו שוב. אחרי האוכל יצא לחצר, מקיף את הגדר, מסתכל על המלונה הישנה ליד המחסן. אף אחד לא גר שם עשור. – לִילִיָּה! – קרא – בואי רגע. הילדה יצאה, אחריה ג’וז’ה. הכלבה הסתובבה קרוב לנכדה, אבל כבר לא פחדה מהסב. – תראי, – הסב הצביע – הגג חור, הקירות רקובים. צריך לתקן. – למה, סבא? – לא הבינה. – למה? – גיחך – עומד סתם, אין סדר. שלף קרשים, פטיש, מסמרים. תיקן גג, רטן – המסמר עקום, הקרש קצר. ג’וז’ה ישבה בצד וצפתה. כלבה חכמה – הבינה בשביל מי. בצהריים הייתה למלונה גג חדש. הסב הניח שמיכה ישנה בפנים, שם קערות אוכל ומים. – הנה – ניגב זיעה – גמרנו. – סבא, – שאלה חרש – זה בשביל ג’וז’ה? – למי עוד? – מלמל. – בבית אין לה מקום, ברחוב צריך לחיות כמו כלב – אבל בכבוד. לִילִיָּה קפצה וחיבקה: – תודה, סבא! תודה! – די, די, – סילק אותה. – אל תבכי לי כאן. ותזכרי – זה זמני! עד שנמצא לה בית. אבל ידע – לא יחפש אף אחד. וגם ג’וז’ה עכשיו שייכת רק להם. בדיוק אז הופיע שמעון. הביט במלונה, בכלבה, בפנים המאושרות של הנכדה. חיוך ערמומי: – נו, פשה, אמרתי לך – לא סתם שלחו לך אותה משמים. – תעזוב אותי עם השמים, – גיחך פאולו איוואנוביץ’. – פשוט ריחמתי. מה הסיפור. – ברור שריחמת, – הנהן שמעון. – לב טוב שלך, פשוט החבאת עמוק. רצה לענות, ושתק. הביט בג’וז’ה בוחנת את ביתה החדש, בלִילִיָּה מלטפת אותה. והבין – עכשיו הם משפחה. לא מושלמת, אולי משונה, אבל משפחה. – ג’וז’ה, – לחש – עכשיו זה גם הבית שלך. הכלבה הביטה ארוכות. ונשכבה ליד המלונה – לראות תמיד את דלת הבית, בו גרים האנשים שלה.

Life Lessons